ביקורת: "דדפול 2"

אפשר לפתוח את הביקורת הזו בכל כך הרבה דרכים, וחלפו בראשי לא מעט הקדמות בטרם בחרתי בזו הסופית. בכל זאת, לא בכל יום דדפול שב לחיינו בסרט חדש. רציתי בכלל לכתוב כיצד הצלחתו חסרת התקדים שינתה לחלוטין את פני תעשיית הקולנוע האמריקאית והשפיעה בצורה ניכרת על חברות הפקה והפצה, אבל אז החלו לזרום לרשת האינטרנט דברי המבקרים. התגובות מעורבות, ונעות בעיקר לכיוון השלילי ("אכזבה" ו"חזרתיות"). אך לעניות דעתי, מדובר בתוצר פשוט מענג.

סביר להניח כי זה לא יהיה ממש תקין פוליטית, אבל הגיע הזמן להודות בזה – "דדפול" היה בינוני ותו לא. השפה הגסה והאלימות הברוטלית לא הצליחו לחפות על הגנריות והשטחיות על אף החדשנות והאומץ, זו הייתה ילדותיות מאוסה. סצנות הפעולה היו עשויות היטב וההומור היה כתוב בצורה נהדרת, אבל בשלב מסוים גם זה נלעס. תתקשו להאמין, אבל בצפייה חוזרת הוא אף נעשה למשעמם. אז כן, אני לא חלק מקהילות המעריצים ההזויות והאינפנטיליות של הדמות. וכן, לא ממש אהבתי את אותו סרט. אבל אז, כנגד כל ציפיותיי, הגיע סרט ההמשך.

באותה סצנת פתיחה ידועה לשמצה של "דדפול", שכיר החרב בעל הפה המלוכלך שבר את הקיר הרביעי וצחק על כך שגברים הביאו את נשותיהם לסרט בציפייה לגיבורי-על אך הפציר כי הם דווקא יקבלו קומדיה רומנטית. וכאילו מדובר בתקליט שבור, דבר דומה קורה גם עם "דדפול 2". בדיוק ברגע הנכון ובתזמון מדויק, חברינו המצולק קוטע את רצף העלילה כדי לגעור בהורים על כך שלא הגיעו לצפייה עם ילדיהם היות ומדובר בסרט משפחתי עם תובנות לחיים ומסר חשוב. אף על פי שבתחילה זה נשמע מגוחך להפליא, במהרה זה התברר כאמת כנה.

בסטייה חדה מאישיות קודמו, "דדפול 2" בוגר ואינטליגנטי. יהיה קשה לתאר את העלילה מבלי להרוס אותה, היות והיא מלאה בנקודות מפנה ושינויי קיצון. אף אחד לא היה יכול לצפות את ההתרחשויות השונות, האולם כולו נדהם ברגע האמת. אפילו הטריילרים המשקרים (אבל לא בסגנון "הנוקמים: מלחמת האינסוף", כי כאן כל מה שהופיע – מופיע), והעריכה מתגלה כמגמתית ומטעה. זה פשוט כיף, לחוות את גורם ההפתעה בכל פעם מחדש ולפקוח עיניים בתדהמה.

אז סלחו לי, אבל אפילו לא אנסה לתאר את העלילה. ואתם עוד תודו לי על זה. אבל, כן אציין בפשות כי הסרט מציג את התבגרות דמותו של דדפול. כן, אני רציני. הוא מתחיל להבין את ההשלכות של מעשיו ולקחת אחריו, ואפילו מתייחס ברצינות למתרחש סביבו. הוא עובר משבר, וצומח ממנו לכדי מקום חדש בחייו. התרגשתי, לקראת הסוף עמדתי על גבול הדמעות. אבל אל תטעו, הוא עדיין מלא בהומור ולא בוחל באמצעים נגד אויביו.

התסריט נע בין עצלנות לגאונות, והבימוי די גנרי. ההומור מבריק ברובו, אך לעיתים גם די חזרתי ולעוס; סצנות הפעולה לא אחידות באיכותן, חלקן פשוט מעולות אך אחרות סתמיות ובינוניות. אבל בהסתכלות כללית, מדובר בתוצר לא רע בכלל. לא נראה לי שצריך לציין את זה, אבל ריאן ריינולדס מופתי. לצד ההומור, נעמד גם הרגש שמגלה רבדים חדשים בדמות ובשחקן כאחד. ג'וש ברולין אמנם מופיע בתפקיד משני, אך רגעיו הספורים הם נהדרים. אגב, ההתלהבות סביב דמותו של פיטר הייתה מיותרת וממש לא הצליחה להתממש בסרט עצמו. ובאותה הנשימה, זאזי ביטס סבירה ולא יותר.

ויחד עם כל זאת, "דדפול 2" מלא בהפתעות. חובבי קומיקס ומעריצים מושבעים יימצאו בו הנאה רבה, וקשה שלא לבחון כל שון באדיקות. אזכורים רבים מצליחים להעלות חיוך רחב על הפנים ולעורר התרגשות, ולא מעט הופעות אורח נחקקות בזיכרון וגורמות ללסת להישמט. לוקח זמן רב כדי לעכל את המתרחש על המרקע, וההתרגשות פשוט מסרבת להרפות וממשיכה להתלוות. תענוג צרוף, באמת.

הייתי מסיים באיזשהו ציטוט של הפרופסור מסרטי "אקס-מן" או באיזושהי אמירה של בראד פיט, אבל דבר אינו יצליח לתאר את גודל ההנאה של "דדפול 2". לכו לראות, זו ההגדרה לחוויה.

ציון סופי: 9 מתוך 10