ביקורת: "על הספקטרום"
חבורת צעירים על הספקטרום האוטיסטי רוצים להגשים את החלומות שלהם. חלומות פשוטים – אך בשבילם זהו כל עולמם. רון רון (ניב מג'ר) רק רוצה לעבור בהצלחה את הראיון עבודה, זוהר (נעמי לבוב) רוצה להתקדם משטיפת הכלים במסעדה לקדמת הבמה והמיקרופון, ועמית ( בן יוספוביץ') רק רוצה שהמלצרית בקפה השכונתי תחבב אותו. חלומות פשוטים, שעבורם זהו כל העולם.
זאת סדרה על אנשים. לא תמצאו שם עלילה מסובכת ומורכבת. וזה מה שיפה בה, על ההתמודדות של אנשים על הספקטרום עם כישלון, אכזבה, חוסר הצלחה, ומאידך על רגעי הצחוק והגשמת חלומות. הסדרה נותנת לנו הצצה לעולם שזר לרובנו. טרם נעשתה סדרה המציגה בוגרים הנמצאים "על הספקטרום" ומנסה להראות לנו את החיים שלהם, עם כל הקשיים הנלווים. היה לנו את "פלפלים צהובים" ואת "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", אבל סיפור של אנשים בוגרים, טרם.
את הסדרה יצרו יובל שופרמן ודני אידיסיס, אשר אחיה הוא אוטיסט והסדרה נכתבה בהשראתו. הסדרה היא דרמה קומית. קצב הסדרה הוא איטי, יש הרבה רגעים של שקט - דבר שיכול להרתיע אנשים, אך לטעמי זה רק עושה טוב לסדרה, נותן לה עדינות, אנושיות, פשטות, אותנטיות וביחד עם ההומור העדין שיש שם, נוצר מרקם מיוחד.
למרות שהגיבורים גרים ביחד, נראה שהם בעצם לחוד. כל אחד מנסה להתגבר על בעייתו, ולא נראית אמפתיה בין דיירי הדירה. רון רון בכלל לא התערב בוויכוח הסוער בין זוהר לאחיה, אלא התעצבן רק שטרקה את הדלת, או שעמית התפוצץ מצחוק מול זוהר לאחר שגילה לה שהוא זה שלקח לה את הטבעת. היוצרים לא מנסים להסתיר את ההבדלים ואת הקושי של הגיבורים. יש שם קושי. וניתן לראות את זה מצוין, למשל, בסצנה של הראיון עבודה של רון, אשר שפך את כל חסרונותיו מול המראיין ההמום, שפשוט לא ידע איך לאכול את הסיטואציה המשונה.
הצילום בסדרה אומנותי וטוב, המשחק מעולה, למרות שנראה שהטקסטים קצת רובוטיים. זאת סדרה שנוגעת בצופה, מרגשת אותו, מצחיקה אותו, גורמת לו להזדהות - מה שסדרה אמורה לעשות. יהיה מעניין לראות לאיפה התסריט ייקח את שלושת החבר'ה, אך כרגע זה נראה מבטיח.
נסיים עם השיר של "מופע הארנבות של ד"ר קספר שחגגו ממש השבוע חצי יובל - "אחלום לנצח" - אשר מדבר על חלומות.
"זה לא שאני לבד
אין אף אחד, אין אף אחד
זה לא שאני מודאג
כולם דומים אצלי ביד
אני אחלום לנצח
אולי אחלום לנצח
אני אחלום לנצח"
