"ספיידרמן: השיבה הביתה" - ניתוח ביקורתי
*ספוילרים במאמר*
"ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא לא הסרט הטוב ביותר אודות דמותו של ספיידרמן, הוא בהחלט לא נמנה על מהסרטים הטובים ביותר ביקום הקולנועי של Marvel וטום הולנד הוא לא השחקן אשר מגלם את דמותו של ספיידרמן בצורה הטובה ביותר. גלים רבים סערו סביב שיתוף הפעולה ההיסטורי בין סוני ו-Marvel כחלק מהיקום הקולנועי של Marvel, אך נראה כי מדובר במהומה על שום מה. אף על פי שאין זה פוליטיקלי קורקט או אפילו פופולרי לומר זאת ולמרות שאני אולי היחיד אשר אומר את זה - "ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא סרט סביר ותו לא.
בואו ונתחיל בכמה וידויים. העולם, כידוע, מתחלק לשניים - רבים אשר חושבים ומאמינים כי טרילוגיית "ספיידרמן" של סם ריימי היא יצירת מופת בלתי מעורערת, ומעטים מאוד אשר בטוחים בוודאות כי מדובר בקשקוש מוחלט. אני, כך יצא, נמצא בחלק השני. עמיתי למקצוע, נתי אקב, כתב ניתוח מעמיק בדבר לא מכבר ואני ממליץ לכם לקרוא אותו (כאן). אגב, אהיה יוצא דופן במיוחד בכך שאציין כי החלק השלישי, זה השנוא מכולם, הוא דווקא המועדף עליי מבין השאר. בכל מקרה, לטעמי מדובר בתסריטאות לא טובה בכלל (אני עדין, אז אציין שבלשון המעטה) ובביצוע פשוט גרוע (במיוחד בזירת הליהוקים - טובי מגוויר הוא הליהוק השגוי ביותר אשר היה יכול להיעשות לדמותו של פיטר פארקר / ספיידרמן וקירסטן דנסט מנותקת מהמציאות ופשוט מזעזעת).
אבל היי, אל תחשבו לרגע שאני אדם שלילי שרק מחפש את הרע (אף על פי שכך כל קרוביי רואים אותי) - להפך, באמת. הנה, כך למשל, אני יכול להצביע על "ספיידרמן המופלא" כלא פחות מיצירת מופת, באמת. נכון, ההמשך היה פשוט לא טוב, בכל מובן שהוא, אך המקור הצליח לגעת בשלמות. מבחינה תסריטאית, מדובר בפסגה לא מוערכת מספיק בז'אנר וביצועית, מדובר בהנאה צרופה. אגב, דווקא כאן, בניגוד מוחלט לטרילוגיה של ריימי, אפשר לציין את הליהוקים כנהדרים - אנדרו גארפילד לא פחות מפנטסטי בדמותו של ספיידרמן ובמיוחד כפיטר פארקר ואמה סטון פשוט שובה כגוון סטייסי.
לצערי הרב, מאוד, העניינים לא התקדמו כהלכה וסדרת "ספיידרמן המופלא" בוטלה, כשאיש לא ראה את הפוטנציאל הטמון בה. בנקודה הזו, כצעד של אין ברירה, סוני חתמה על שיתוף פעולה עם Marvel במטרה להכניס את דמותו של ספיידרמן היישר אל תוך היקום הקולנועי של זו האחרונה. טום הולנד, בריטי צעיר, לוהק לתפקיד הראשי וג'ון וואטס, במאי אמריקאי בתחילת דרכו, נשכר לכס הבימוי.
את הופעת הבכורה כדמותו של ספיידרמן ביצע הולנד ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". איכשהו, כולם נשבו ב"קסמיו" של הבחור הצעיר והיללו את הופעתו בשבחים אינסופיים. אני, אם כבר שמתם לב לרוחי השלילית, איך אומר זאת - לא ממש התחברתי - חוסר קשר עלילתי וחורים רבים אשר אינם זכו להסברים. אבל בסופו של דבר השלמתי עם זה, כי בשורה התחתונה הוא היה מאוד מהנה ודי כיפי.
אבל עכשיו, מתחילות לצוץ הבעיות האמיתיות. בראש ובראשונה, מדובר, כמובן, בבמאי - וואטס הצעיר עשה עד כה רק שני סרטים עלילתיים באורך מלא, אחד בז'אנר האימה שזכה לביקורות מאד לא טובות ומשנהו בז'אנר המותחן שלא משנה שהביקורות כלפיו היו בינוניות כי אני חושב שהוא היה פשוט מעולה. ניסיון אמיתי בתחום אין לו ובמיוחד לא בז'אנר גיבורי-העל עתיר התקציב. אחר כך, לא פחות חשוב, מדובר, איך לא, בתסריט - שישה תסריטאים שונים, אשר שניים מתוכם פוטרו בזמן הצילומים, דבר שהוביל לשכירתם של שלושה אחרים שלא ברור מה הם ממש עשו, עד שלבסוף הגיע וואטס עצמו ושיכתב את התסריט למורת רוחו.
אלו הן שתי הבעיות העיקריות, אלו שמשנות יותר מכל. אלא שאי-אפשר להתעלם משתי בעיות נוספות, שתיהן בגזרת הדמויות. הראשונה - הליהוקים הרבים מידי. בסך הכל, כ-30 שחקנים שונים לוהקו לתפקידים כאלו ואחרים, כשמתוכם כ-15 לתפקידים מרכזיים. זו בהחלט בעיה, כי מדובר, איך לא, בעומס של דמויות שלא מועיל ורק מזיק, כפי שהזיכיון כבר למד על בשרו ב"ספיידרמן 3" וגם ב"ספיידרמן המופלא 2". הבעיה השנייה בגזרה - הגיל. השחקנים, כך יצא, צעירים למדי ורובם המוחלט לא מנוסה במשחק בצורה מספקת. הולנד לא באמת עשה יותר מהופעתו הקצרצרה ב"מלחמת האזרחים", פרט לתפקיד משנה ב"הבלתי אפשרי". ג'ייקוב בטלון, אשר אמור לגלם את חברו הטוב ביותר של פיטר פארקר בסרט, נד, תפקיד משמעותי בהחלט, מעולם לא שיחק בסרט עלילתי באורך מלא קודם. לבסוף, כוכבת הילדים והנוער זנדאיה קולמן אמורה להפציע ובגדול, על מנת למשוך קהל צעיר של חובבי דיסני, אך היא לא עשתה יותר מהופעה בסדרות קומדיה שונות, אשר גם בהן היא הייתה פשוט בינונית.
בבקשה מכם, אל תגידו לי "אבל". נכון, מריסה טומיי מגלמת את הדודה מיי והיא עשתה הופעה נהדרת כדמות ב"מלחמת האזרחים". נכון, מייקל קיטון הוא שחקן פשוט פנטסטי שהצפייה בו היא תענוג ויש לו חזות מספיק מאיימת על מנת לשמש כאנטגוניסט טוב ונכון, רוברט דאוני ג'וניור הוא רוברט דאוני ג'וניור ושום דבר לא יכול להשתבש בסביבתו שכן ההנאה מובטחת. אבל אף על פי כן, זה לא מספיק.
בנוסף, אל תשכחו - קיטון אמנם מגלם את האנטגוניסט הראשי, אך לצדו עומדים שלושה נבלי-על משניים: בוקים וודביין כהרמן שולץ, הלא הוא ה"שוקר"; לוגאן מרשל-גרין כג'קסון ברייס, כמעין גרסה נוספת של ה"שוקר" ומייקל צ'רנוס כפינאס מייסון, הלא הוא ה"טינקרר". הפלא זה פלא, גם את השלושה האלו אני לא ממש מכיר ועל סמך צפייה קצרה, כישוריהם יכולים להסתכם ב"אפונה וגזר". אבל איכשהו, מייקל מנדו ("סמוך על סול") צריך להתברג כמאק גארגן, הלא הוא "העקרב". אז הנה, אלו כבר לא שלושה, אלא ארבעה.
אגב, אם כבר זכיתי להזכיר את וודביין ואת מנדו, ראוי לדבר על בעיה נוספת - חוסר נאמנות משווע למקור הקומיקס. איפה זה מתחיל? בכך שדמותו של בטלון היא למעשה נד לידס, חברו הצנום של פארקר, בעוד בטלון הוא, סלחו לי, כבד משקל. ואיפה זה ממשיך? הרמן שולץ הוא לא שחור, אבל משום מה וודביין דווקא כן שחור וג'קסון ברייס שמופיע כגרסה נוספת של ה"שוקר" בכלל לא קשור בצורה כלשהי לדמות הזו, אבל דווקא כן קשור לדרדוויל.
מה עוד? מייסון הוא זקן נרגן, נמוך קומה ומכוער ומייקל צ'רנוס לא עונה על אף אחת מההגדרות האלו. אבל יותר מכל, בגולת הכותרת? פלאש תומפסון הוא אדם לבן ודי גזען, ומשום מקום טוני רוולורי, המגלם את דמותו, הוא בן מיעוטים ממוצא מוסלמי. אגב, האנונימית לחלוטין טיפאני אספנסן המגלמת את דמותה של סינדי מון כן נמנית על המוצא האסייתי, אבל ממש לא תואמת את כך שהדמות אמורה להיכלא במרתף עד תחילת שנות העשרים לחייה.
כמעריץ מושבע של ספיידרמן, אחד שעוקב אחר הקומיקס בקביעות ורואה בו, מה לעשות, פרה קדושה - אני כועס. באמת התרגלתי כבר לשינויים שנעשים בסרטים מסוג זה. שינוי עלילה אני עוד מוכן לקבל, כמו של אספנסן. אבל שינויי מוצא? ממש לא - נמאס לי מהתקינות הפוליטית ששורפת את כולנו ומוליכה אותנו לאבדון.
לא יודע אם שמתם לב, אבל עוד לא התחלתי לבקר את הסרט עצמו וזו הבעיה הגדולה מכולן. הקדמה, בדרך כלל, אמורה להיות קצרה וקולעת, לא מפורטת ובעיקר מתומצתת, אבל זה לא משהו שתמצאו פה. האמינו לי, זה לא באשמתי. כשמקרה כמו זה קורה, כאשר יש יותר מידי להרחיב אודותיו עוד בטרם העיסוק בנושא עצמו - זו בעיה חמורה למדי. מילא, באמת, ההרחבה הייתה בדברים חיוביים, אך כך יצא והיא בדברים שליליים, בכל מובן אפשרי.
אבל אתם יודעים, למרות הכל, אני חייב לציין - צפיתי בראש נקי, באמת. באתי בציפייה להנאה מובטחת, במיוחד בזכות טריילרים לא רעים בכלל (לפחות אלו האחרונים, כי הראשונים היו מזעזעים בעיניי). גם כשעלה הלוגו של Marvel, "יקיריי" (לא באמת, והסברתי פה למה), נשארתי בנימה חיובית. אבל יודעים מה? זה פשוט לא הלך.
זמן לא רב לאחר אירועי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", פיטר פארקר, בעזרת המנטור שלו, טוני סטארק / איירון מן, מנסה למצוא איזון בחייו בין היותו תלמיד תיכון טיפוסי בגיל ההתבגרות בקווינס להיותו הגיבור-על הידוע לשמצה "ספיידרמן" ונאלץ להתמודד עם איום אימתני בדמותו של נבל-העל "הנשר".
עוד באפריל 2015, לפני יותר משנתיים, נודע כי סיפור המקור של הדמות אינו ייכלל. כן, סרט אודות דמותו של ספיידרמן ועוד ראשון בסדרה, מבלי לכלול את הרקע והסיפור המלא - עקיצת העכביש, מותו של דוד בן ולקח ה"כוח גדול, אחריות גדולה". הייתם מאמינים? אני, בכל אופן, לא. אבל הנה, זה קרה. אם נומר את האמת, זה עבד בצורה לא רעה בכלל. בכל זאת, סוף סוף אפשר היה להיאנח לאחור ולצפות בסרט אודות הדמות שנטול מהתחבטות מרוחה אודות כוח ושימוש בו ובכי מר על מוות. בכל זאת, צריך לזכור, מדובר בדמות צעירה, בגיל 16 לערך, שלא אמורה להתמודד במציאות עם דברים שכאלו, אלא עם דברים אחרים לגמרי - חיי הנעורים, מצוינות לימודית, מקובלות חברתית ופשוט עשייה של כיף טהור. כך זה נעשה ובצורה פשוט מעולה.
כפי שתוכלו לראות כאן, הסרט נפתח בצורה שמגשרת בין אירועי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" להווה, באמצעות הצגת חוויותיו של פארקר מאירועי הקרב בשדה התעופה. אין שם דיונים פילוסופיים על טוב ורע וניצול כוח, או בכלל התייחסות רצינית לסכסוך בין איירון מן לקפטן אמריקה, פשוט כיף - פארקר עוזב את ביתו, מקום המבטח שלו, ונוסע למקום לא מוכר, בחברתם של אנשים שהוא אינו מכיר. איך הוא מתייחס לכל? בהומור רב ובציניות גדולה. הוא רק נער, לא באמת מעניין אותו מה לעזאזל קורה בין איירון מן לקפטן אמריקה. הוא זוכה לחליפה חדשה ומשודרגת ופשוט מתלהב ממנה. אחר כך הוא מגיע לזירת הקרב ופשוט נהנה מכל רגע.
בנקודה זו, אחרי כל זה ובצורה נהדרת למדי, מגיעה ההתקשרות לאירועי ההווה. סטארק משיב אותו לביתו יחד עם חליפתו החדשה ומעניק לו את הזכות לשמור עליה. איך פארקר מגיב? מתרגש ונפעם. מיד לאחר מכן, מבלי לחשוב פעמיים, הוא פשוט מבקש להצטרף לצוות "הנוקמים", פשוט ככה. הוא לא באמת מבין את השלכות הקרב שזה עתה התרחש או חושב על העתיד לבוא, הוא נהנה מאד להילחם ורוצה לעשות את זה שוב, במיוחד אם זה אומר שהוא ייפטר מלימודיו בבית הספר. אבל הוא עוד לא מוכן ולכן, מן הסתם, סטארק מסרב לבקשתו. כאן מתחיל המסע שלו, הניסיון להוכיח כי למרות שהוא נער וכי למרות שהוא רק בתחילת דרכו - הוא מוכן, כנגד כל הסיכויים.
אז מה הוא עושה? מתחיל לעטות את החליפה יותר, להבריז מבית הספר ולפרוש מחוגי העשרה. למה? כי כיף לו בתור ספיידרמן, גיבור-העל השכונתי. אם נדבר לעניין, לא הייתם עושים את זה גם? כנראה שכן. אחרי הכל זה הדבר הטוב ביותר בכל הסרט - הוא לא מנסה לבגר את פארקר במהירות או לשתול בו תובנות בוגרות, הוא נותן לו להתבגר לבד, בקצב שלו ולהבין את הצרכים האמיתיים בחיים.
אבל מה עשוי להיות עוד יותר טוב? האישיות של פארקר. ספיידרמן, מאז ומעולם, היה גיבור-על קומי, אחד שלב פעולותיו הוא ללגלג לאויביו, לעשות צחוק ולעשות לא מעט שטויות. כי שוב, הוא בסך הכל נער, על כך בנוי הקומיקס. בסרט, הוא עושה בדיוק את זה - ההומור בדמותו של ספיידרמן הוא חלק בלתי נפרד בסרט זה, כמעט כל שורה שנייה שלו כוללת בדיחה, מעידה או שטות כלשהי וזה כיף. הוא מהנה, מצחיק ותענוג לצפות בו. סוף סוף, לאחר שתי גרסאות שלא ממש הצליחו להבין את זה, קורה הבלתי ייאמן - ספיידרמן הוא נער שעושה צחוקים ונהנה מהחיים.
פארקר מתחיל את המסע שלו בנקודה מאוד ברורה - נער שלא ממש מבין מה הולך סביבו ורק מחפש את הכיף. לאחר מכן, הוא מסיים את המסע שלו בנקודה מאוד ברורה אף היא - נער שמבין את הצורך באחריות ורצינות. בעיניי, זה פנטסטי. מאז ומעולם (או לפחות מאז שהתחלתי את לימודי הקולנוע שלי), כל שאני מחפש בסרט זו התפתחות של הדמות הראשית, מסע אותו היא עוברת. כאן? כאן יש את זה, בצורה מאוד ברורה.
חשוב לציין, כמובן, כי גם מבחינה פיזית אפשר להצביע על ביצוע נהדר. הולנד הוא מתעמל ידוע, שרירי למדי, הידוע ביכולותיו המדהימות וזה בהחלט מורגש כאן. את מרבית פעלוליו של ספיידרמן, אגב, ביצע הולנד בעצמו. אף על פי שלרגעים החליפה החדשה של ספיידרמן נראית ומתנהלת כמגוחכת (איך לעזאזל מערכת הפעלה ושדה ראייה ממוחשב בחליפה כה צמודה ללא מרווחים?!), ברב הזמן היא פשוט מגניבה. אלא שהחליפה תוצרת הבית, אשר מופיעה רק בשלב מאד ספציפי, היא חליפת גיבור-העל הטובה ביותר שראיתי אי-פעם אחרי הכל. היא מציאותית. נער בסביבות גיל 16 לא יצליח ליצור חליפה בנויה לפרטי פרטים לגמרי לבדו, גם לא בגיל 18 (אהמ, "ספיידרמן המופלא"). כאן זה מורגש: יצירה מגושמת ולא ממש ברורה, די פזיזה. זה מציאותי וזה פשוט מדהים.
אך כאן, לאחר כל שבע פסקאות אלו, נגמרות המילים הטובות. כאן, בדיוק בנקודה זו, מתחילות לצוץ הבעיות. למרות הנקודות הכה חיוביות שזה עתה ציינתי, שהן באמת פשוט מדהימות, ישנן 6 בעיות מרכזיות אשר מצליחות לקלקל בצורה נחרצת את הכל.
זו הראשונה, החשובה מכולן, היא העלילה. אף על פי הבסיס הנהדר, כפי שלא מכבר פירטתי, העלילה סובלת מבעיות רבות. לאחר התחלה מבטיחה במיוחד, היא מתקדמת בעצלתיים, מסתבכת בתוך עצמה, מאבדת כל היגיון וקשר לינארי וגורמת ללא מעט בלבול ותהיות. ההתרחשויות מדלגות בין אירועים שונים ללא הסברים רציניים, והתסריט, שלמרות שבטרם הצפייה חששתי ממנו אך הופתעתי ממנו מאוד לחיוב בהתחלה, עושה "מה שנוח" בעצלנות רבה. אין הסברים ואין פתרונות, יש קיצורי דרך. פעילות לא חוקית עומדת להתרחש בוושינגטון? אז בצורה נוחה מאד מכשירי מעקב לא מוסברים יגלו את זה וכדי שהנסיעה לאזור לא תהיה "חשודה" יהיה מאוד נוח שחוג ההעשרה ממנו פארקר פרש בהתחלה פתאום ייסע לוושינגטון וגם יקבל אותו כאילו הוא לא נטש אותם לפני כמה דקות בלבד. בנוסף, כמובן שאסור להשאיר יותר מידי דמויות, אז יהיה מאוד נוח לגרום לאחת מהן לעשות טעות טיפשית ואחר כך להרוג אותה סתם ככה.
איזה כיף שיש את איירון מן שתמיד מגיע להציל את המצב? לא פעם אחת וגם לא פעמיים - אלא שלוש. נכון, הדרך בה איירון מן מציל את המצב עוזרת להתפתחות דמותו של פארקר וההבנה שהוא מבצע יותר מידי טעויות, אבל היא פשוט עצלנית.
אגב, לרגעים בכלל לא מורגש שמדובר בסרט "ספיידרמן". אם "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" היה "הנוקמים 2.5", אז "השיבה הביתה" זה "הנוקמים 2.7". סגירת קצוות פתוחים כבר אמרתי? אחרי חמש שנים, מקבלים סוף סוף הסברים להשלכות אירועי הקרב על ניו יורק ב"הנוקמים"; אחרי ארבע שנים, מקבלים סוף סוף הסברים להתגלגלות דמותו של האפי הוגאן, מאז שנעלם ב"איירון מן 3"; אחרי שנה, מקבלים סוף סוף את ההמשך למערכת היחסים הלא פתורה של סטארק ופפר פוטס, שנגדעה ב"איירון מן 3", נעלמה לחלוטין ב"הנוקמים: עידן אולטרון" וזכתה להסברים רק ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", אך כעת סוף סוף מתקדמת. אך לא, זה לא משנה שפוטס לא באמת קשורה בצורה כזו או אחרת, כי כמה נוח שפארקר יכול להגיד כמה משפטים שיניעו דמויות אחרות למעשים אחרים, למרות שאין שום קשר בדבר.
מכאן, בנגיעה לפסקה זו גם, הבעיה השנייה - האנטגוניסט. לפני שאגיע לשליליות הרבה הטמונה בדבר, אציין דווקא את ארבע הנקודות החיוביות הברורות: מייקל קיטון נהדר, מאיים וקטלני; מניעיה של הדמות מובנים ואנושיים, קלים להזדהות ומוסברים היטב; נקודת המפנה מפתיעה במיוחד, מגיעה ממקום בהחלט לא צפוי ומעוררת עניין רב; הסיום לא פחות ממצמרר. מדובר, בהחלט, בלא מעט נקודות חיוביות, אבל זה בדיוק כל הטוב שניתן למצוא.
כחלק מהשלכות הקרב בניו יורק, ממשלת ארצות הברית, בסיועו של טוני סטארק, מחליטה להקים חברה לבנייה ושיקום בפיקוח ממשלתי אשר תטפל בנזקי קרבות מרובי נפגעים ונזק שכאלו, "בקרת נזקים". כתוצאה מכך, חברות משנה רבות אשר עסקו בתחום פושטות את הרגל ויוצאות מחוץ לעסקים. אדריאן טומס, הבעלים של אחת מהחברות האלו, משכנע את עמיתיו שלא לפרוש, אלא להשתמש בטכנולוגיה אותה אספו מעבודותיהם השונות לטובת פנייה לחיי פשע. מניעיו, אין על כך וויכוח, ברורים ואנושיים - הוא איבד את עבודתו, יש לו משפחה לפרנס (דבר זה מתקשר לנקודת המפנה המפתיעה) והוא נותר חסר אונים. הוא לא רוצה להיות "רע", אבל החיים מאלצים אותו להיות. הוא לא רוצה לפגוע באנשים, אבל הוא נאלץ לעשות כך. בשלב מסוים, אין לו כבר שליטה על מעשיו. הוא אנושי והוא בסך הכל דואג למשפחתו שבראש סדר מעייניו. את כל זה, קיטון מצליח להעביר בצורה פשוט פנטסטית ולעורר אימה רבה.
בנוסף, כמובן, חליפת "הנשר", אותה טומס יוצר בעזרת שותפיו ככלי למעשיו, מדהימה. שלב הסיום, העימות הסופי בין פארקר לטומס והנעשה אחריו - פשוט מצמרר.
אבל את כל זה כבר כתבתי בראשי פרקים, אז מה בדיוק הבעיה אני מנסה להציג? בין טומס לפארקר אין קשר אמיתי שמעורר בניהם יריבות ומלחמה. טומס בסך הכל עוסק בענייניו ופארקר נדחף אליהם כדי "להילחם בפשע" בשביל להוכיח לסטארק את יכולותיו. שוב - "מה שנוח", כי פתאום להפציע דמות כה משמעותית אל תוך יקום קולנועי שלם מבלי להזכיר היכן הייתה עד עכשיו ולמה פתאום כל כך חשוב לה להילחם בספיידרמן זה בסדר, וגם למה מכולם, פארקר בוחר דווקא בטומס ואיך הוא נתקל פתאום בדיוק בו מבין כל הפושעים הרבים בקווינס. אם נדבר לעניין, טומס הוא אויב ברור של סטארק, אז למה ספיידרמן? כי זה נוח.
מה עם שלושת הנבלים הנוספים? לא הרבה. שולץ, בגילומו של וודביין, מעצבן במיוחד, בקושי זז ועד שמגיע תורו להראות את כוחו, זה מבוצע בצורה די בינונית שנגמרת בצורה ממש גרועה. ברייס, בגילומו של מרשל-גרין, מסתכם בלא יותר מ-7 דקות גרועות וחסרות כל פשר. מייסון, בגילומו של צ'רנוס, דווקא די מסקרן, אבל כמו השאר - לא עושה הרבה. לבסוף, גארגן, בגילומו של מנדו, שלא קשור לכלום ומופיע רק כתירוץ נוח לתסריט, אבל דווקא בסוף (מאוד בסוף, בסצנה שלאחר הכתוביות למעשה) מתחיל למשוך עניין רב.
אחר כך, מגיעה הבעיה השלישית - הסיידקיק. נד לידס, בגילומו של ג'ייקוב בטלון, משמש לפארקר כמעין סיידקיק. כאן, בניגוד לפסקאות ההקדמה, אני לא מתכוון להתלונן על חוסר הנאמנות לקומיקס, פשוט לדמות המוצגת בסרט. השניים הם החברים הטובים ביותר זה שנים רבות והם תקועים אחד בתוך השני. בשלב מסוים, לידס מגלה את זהותו הסודית של פארקר וזה מעורר תהייה מסוימת - הוא שמר מדודתו, המשפחה היחידה שלו, את זהותו כדי שהיא לא "תתחרפן", אבל למה הוא שמר את זה מהחבר הכי טוב שלו? באמת, כמה עצלנות זו להסביר שם אבל לא פה? בכל אופן, כשלידס מגלה אודות הדבר, הוא כמובן מתמלא אדרנלין, משגע את פארקר באינספור שאלות ורק רוצה לעשות עם היכולות של חברו שטויות וכמה שיותר.
כמו שכבר פירטתי קודם על פארקר, זה הכי מציאותי שיש - ככה בן נוער מתנהג. אבל שם זה נגמר. ההגדרה הברורה מאוד לסיידקיק היא "תרומה לגיבור במסעו וסיוע בהתקדמותו והתפתחותו" וזה לא משהו שיש פה. לידס לא עושה יותר מכמה התלהבויות ובדיחות פה ושם (די טובות למען האמת) ובמקרה אמיתי לחלוטין הוא מנסה לשכנע את פארקר לא לצאת ולהילחם כי "יש מבחן". ברצינות?
זה מוביל אותי באופן ישיר לבעיה הרביעית - הסביבה העוטפת. כבן נוער, הסביבה העוטפת של פארקר היא עמיתיו לספסל הלימודים וצוות המורים בבית ספרו. זנדאיה מגלמת את מישל, אחת מחברותיו, שאפשר לתמצת את דמותה כ"קשקוש" או כ"שטות" וזה ממש מעצבן כשככה מתמצתים דמות שזוכה לזמן מסך כה רב (זו בעיה בפני עצמה, לתת לשחקנית לא ממש קשורה זמן מסך כה רב, רק כדי למשוך קהל צעיר של חובבי דיסני). היא אאוטסיידרית ולא ממש יותר מזה. נכון, לעיתים היא די מגניבה, אבל שם זה נגמר.
בנוסף, ישנו טוני רוולורי, המגלם את פלאש, שהוא סתם פוץ וכל רגע בו הוא מופיע גורם לתחושת אי-נעימות. כי אם נדבר לעניין, הוא סך הכל תירוץ נוח לתסריט לכמה מקרים בודדים ולא יותר מזה. בנוסף לכל טוני עצמו לא שחקן טוב במיוחד, בהסתמך על המשחק הדי רע שהוא העניק לדמות. מעבר לכך ישנם עוד לא מעט (די הרבה) תלמידים שעוטפים את פארקר בבית ספרו, אבל הם נזרקים לשנייה כי "היי, תראו את הדמות המגניבה הזו שהייתה בסדרה האהובה משנות ה-60!" וכו', ואז נעלמים. על אף הפוטנציאל הרב ביצירת מערכת יחסים של "מורה-תלמיד" בסגנון "אב-בן" בין פארקר לאחד ממוריו, בקושי נעשה שימוש בדמויותיהם הדי מסקרנות של אנשי צוות בית הספר.
אך זו שאמורה לעמוד בראש הסביבה העוטפת, היא הבעיה החמישית - מושא האהבה. ליז אלן מאז ומעולם הייתה אהבתו הראשונה של פארקר, לפני סטייסי ולפני מרי ג'יין ולכן משמח מאד לראות שנעשה בה סוף סוף שימוש. רק חבל שזה לא שימוש טוב, כזה שזורקים לפח לאחר שימוש חד-פעמי. לורה הרייר, המגלמת את דמותה, היא בהחלט יפה וזו הסיבה שפארקר מתאהב בה. שם זה מתחיל ושם זה נגמר. אין מעבר. הוא לא מכיר אותה בכלל, הוא לא מחפש את הפנימיות שבה או דרך בה היא תאתגר אותו, היא יפה וזה כל מה שאכפת לו ממנו. זה כל כך סתמי עד כדי עצבים, שכך סרט מיינסטרים מצייר אהבת נעוריו. אם זה לא מספיק, היא גם גדולה ממנו בשנתיים והם אפילו לא באותה כיתה או גיל. גרסתו של מגוויר התאהבה במרי ג'יין כי הם הגיעו מרקע דומה וחלקו טרגדיות משפחתיות וגרסתו של גארפילד התאהבה בסטייסי כי היא אתגרה אותו ולימדה אותו דברים שלא ידע קודם, אבל גרסתו של הולנד התאהבה באלן כי היא יפה וזהו.
איפה בדיוק הייתה המשפחה שלו כדי להגן עליו מזה? זו היא הבעיה השישית - המשפחה. כל כך נהניתי לא לשמוע על כך שהוריו נטשו אותו מאלף ואחת סיבות ולא לשמוע על המוות הכה טרגי של בן (זה מוזכר לחלוטין בצמצום). אבל לפחות ציפיתי שמיי, בגילומה של מריסה טומיי, תיקח חלק משמעותי בחייו - אלא שהיא לא, היא פשוט שם ולא מעבר לכך. היא מגיעה כשזה נוח, אחר כך הולכת ושוב חוזרת כשזה נוח. כמה נוח להשתמש בה לסצנת הסיום (תראו ותבינו). היא המשפחה היחידה שיש לו, הבן אדם היחיד שהוא יכול לסמוך עליו וצריך לשתף אתו את הכל, אבל לא. פשוט לא.
אחרי כל זה, אציין נקודה חיובית נוספת ואחרונה - הוויזואליה. תקציב ההפקה, ביחס לאחרים ביקום הקולנועי הזה, היה נמוך (175 מיליון, מתוכם כ-50 מיליון נשרפו עוד בהתחלה עבור שכרו של דאוני ג'וניור), אך השימוש בו נעשה היטב. זו לא DC, אבל זה בהחלט מורגש כמו Marvel - סבירות. יש כמה רגעים יפים למדי, במיוחד כמו סצנה בה מעבורת נקרעת לשניים ובהחלט כיף לצפות בהם. אבל לא מעבר, ממש לא.
בשורה התחתונה, מדובר בסרט סביר - הוא נהנה מנקודות חיוביות נהדרות מאד ברורות, אך גם סובל מהרבה בעיות חמורות. כחוויה קיצית, "סרט פופקורן", הוא בהחלט עושה את העבודה, אך לא מעבר. 93% לא הגיעו לו. בדיוק כפי שזה עתה ציינתי וגם ממש בהתחלה - "ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא סרט סביר ותו לא.
"ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא לא הסרט הטוב ביותר אודות דמותו של ספיידרמן, הוא בהחלט לא נמנה על מהסרטים הטובים ביותר ביקום הקולנועי של Marvel וטום הולנד הוא לא השחקן אשר מגלם את דמותו של ספיידרמן בצורה הטובה ביותר. גלים רבים סערו סביב שיתוף הפעולה ההיסטורי בין סוני ו-Marvel כחלק מהיקום הקולנועי של Marvel, אך נראה כי מדובר במהומה על שום מה. אף על פי שאין זה פוליטיקלי קורקט או אפילו פופולרי לומר זאת ולמרות שאני אולי היחיד אשר אומר את זה - "ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא סרט סביר ותו לא.
אבל היי, אל תחשבו לרגע שאני אדם שלילי שרק מחפש את הרע (אף על פי שכך כל קרוביי רואים אותי) - להפך, באמת. הנה, כך למשל, אני יכול להצביע על "ספיידרמן המופלא" כלא פחות מיצירת מופת, באמת. נכון, ההמשך היה פשוט לא טוב, בכל מובן שהוא, אך המקור הצליח לגעת בשלמות. מבחינה תסריטאית, מדובר בפסגה לא מוערכת מספיק בז'אנר וביצועית, מדובר בהנאה צרופה. אגב, דווקא כאן, בניגוד מוחלט לטרילוגיה של ריימי, אפשר לציין את הליהוקים כנהדרים - אנדרו גארפילד לא פחות מפנטסטי בדמותו של ספיידרמן ובמיוחד כפיטר פארקר ואמה סטון פשוט שובה כגוון סטייסי.
לצערי הרב, מאוד, העניינים לא התקדמו כהלכה וסדרת "ספיידרמן המופלא" בוטלה, כשאיש לא ראה את הפוטנציאל הטמון בה. בנקודה הזו, כצעד של אין ברירה, סוני חתמה על שיתוף פעולה עם Marvel במטרה להכניס את דמותו של ספיידרמן היישר אל תוך היקום הקולנועי של זו האחרונה. טום הולנד, בריטי צעיר, לוהק לתפקיד הראשי וג'ון וואטס, במאי אמריקאי בתחילת דרכו, נשכר לכס הבימוי.
את הופעת הבכורה כדמותו של ספיידרמן ביצע הולנד ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". איכשהו, כולם נשבו ב"קסמיו" של הבחור הצעיר והיללו את הופעתו בשבחים אינסופיים. אני, אם כבר שמתם לב לרוחי השלילית, איך אומר זאת - לא ממש התחברתי - חוסר קשר עלילתי וחורים רבים אשר אינם זכו להסברים. אבל בסופו של דבר השלמתי עם זה, כי בשורה התחתונה הוא היה מאוד מהנה ודי כיפי.
אבל עכשיו, מתחילות לצוץ הבעיות האמיתיות. בראש ובראשונה, מדובר, כמובן, בבמאי - וואטס הצעיר עשה עד כה רק שני סרטים עלילתיים באורך מלא, אחד בז'אנר האימה שזכה לביקורות מאד לא טובות ומשנהו בז'אנר המותחן שלא משנה שהביקורות כלפיו היו בינוניות כי אני חושב שהוא היה פשוט מעולה. ניסיון אמיתי בתחום אין לו ובמיוחד לא בז'אנר גיבורי-העל עתיר התקציב. אחר כך, לא פחות חשוב, מדובר, איך לא, בתסריט - שישה תסריטאים שונים, אשר שניים מתוכם פוטרו בזמן הצילומים, דבר שהוביל לשכירתם של שלושה אחרים שלא ברור מה הם ממש עשו, עד שלבסוף הגיע וואטס עצמו ושיכתב את התסריט למורת רוחו.
אלו הן שתי הבעיות העיקריות, אלו שמשנות יותר מכל. אלא שאי-אפשר להתעלם משתי בעיות נוספות, שתיהן בגזרת הדמויות. הראשונה - הליהוקים הרבים מידי. בסך הכל, כ-30 שחקנים שונים לוהקו לתפקידים כאלו ואחרים, כשמתוכם כ-15 לתפקידים מרכזיים. זו בהחלט בעיה, כי מדובר, איך לא, בעומס של דמויות שלא מועיל ורק מזיק, כפי שהזיכיון כבר למד על בשרו ב"ספיידרמן 3" וגם ב"ספיידרמן המופלא 2". הבעיה השנייה בגזרה - הגיל. השחקנים, כך יצא, צעירים למדי ורובם המוחלט לא מנוסה במשחק בצורה מספקת. הולנד לא באמת עשה יותר מהופעתו הקצרצרה ב"מלחמת האזרחים", פרט לתפקיד משנה ב"הבלתי אפשרי". ג'ייקוב בטלון, אשר אמור לגלם את חברו הטוב ביותר של פיטר פארקר בסרט, נד, תפקיד משמעותי בהחלט, מעולם לא שיחק בסרט עלילתי באורך מלא קודם. לבסוף, כוכבת הילדים והנוער זנדאיה קולמן אמורה להפציע ובגדול, על מנת למשוך קהל צעיר של חובבי דיסני, אך היא לא עשתה יותר מהופעה בסדרות קומדיה שונות, אשר גם בהן היא הייתה פשוט בינונית.
בבקשה מכם, אל תגידו לי "אבל". נכון, מריסה טומיי מגלמת את הדודה מיי והיא עשתה הופעה נהדרת כדמות ב"מלחמת האזרחים". נכון, מייקל קיטון הוא שחקן פשוט פנטסטי שהצפייה בו היא תענוג ויש לו חזות מספיק מאיימת על מנת לשמש כאנטגוניסט טוב ונכון, רוברט דאוני ג'וניור הוא רוברט דאוני ג'וניור ושום דבר לא יכול להשתבש בסביבתו שכן ההנאה מובטחת. אבל אף על פי כן, זה לא מספיק.
בנוסף, אל תשכחו - קיטון אמנם מגלם את האנטגוניסט הראשי, אך לצדו עומדים שלושה נבלי-על משניים: בוקים וודביין כהרמן שולץ, הלא הוא ה"שוקר"; לוגאן מרשל-גרין כג'קסון ברייס, כמעין גרסה נוספת של ה"שוקר" ומייקל צ'רנוס כפינאס מייסון, הלא הוא ה"טינקרר". הפלא זה פלא, גם את השלושה האלו אני לא ממש מכיר ועל סמך צפייה קצרה, כישוריהם יכולים להסתכם ב"אפונה וגזר". אבל איכשהו, מייקל מנדו ("סמוך על סול") צריך להתברג כמאק גארגן, הלא הוא "העקרב". אז הנה, אלו כבר לא שלושה, אלא ארבעה.
אגב, אם כבר זכיתי להזכיר את וודביין ואת מנדו, ראוי לדבר על בעיה נוספת - חוסר נאמנות משווע למקור הקומיקס. איפה זה מתחיל? בכך שדמותו של בטלון היא למעשה נד לידס, חברו הצנום של פארקר, בעוד בטלון הוא, סלחו לי, כבד משקל. ואיפה זה ממשיך? הרמן שולץ הוא לא שחור, אבל משום מה וודביין דווקא כן שחור וג'קסון ברייס שמופיע כגרסה נוספת של ה"שוקר" בכלל לא קשור בצורה כלשהי לדמות הזו, אבל דווקא כן קשור לדרדוויל.
מה עוד? מייסון הוא זקן נרגן, נמוך קומה ומכוער ומייקל צ'רנוס לא עונה על אף אחת מההגדרות האלו. אבל יותר מכל, בגולת הכותרת? פלאש תומפסון הוא אדם לבן ודי גזען, ומשום מקום טוני רוולורי, המגלם את דמותו, הוא בן מיעוטים ממוצא מוסלמי. אגב, האנונימית לחלוטין טיפאני אספנסן המגלמת את דמותה של סינדי מון כן נמנית על המוצא האסייתי, אבל ממש לא תואמת את כך שהדמות אמורה להיכלא במרתף עד תחילת שנות העשרים לחייה.
כמעריץ מושבע של ספיידרמן, אחד שעוקב אחר הקומיקס בקביעות ורואה בו, מה לעשות, פרה קדושה - אני כועס. באמת התרגלתי כבר לשינויים שנעשים בסרטים מסוג זה. שינוי עלילה אני עוד מוכן לקבל, כמו של אספנסן. אבל שינויי מוצא? ממש לא - נמאס לי מהתקינות הפוליטית ששורפת את כולנו ומוליכה אותנו לאבדון.
לא יודע אם שמתם לב, אבל עוד לא התחלתי לבקר את הסרט עצמו וזו הבעיה הגדולה מכולן. הקדמה, בדרך כלל, אמורה להיות קצרה וקולעת, לא מפורטת ובעיקר מתומצתת, אבל זה לא משהו שתמצאו פה. האמינו לי, זה לא באשמתי. כשמקרה כמו זה קורה, כאשר יש יותר מידי להרחיב אודותיו עוד בטרם העיסוק בנושא עצמו - זו בעיה חמורה למדי. מילא, באמת, ההרחבה הייתה בדברים חיוביים, אך כך יצא והיא בדברים שליליים, בכל מובן אפשרי.
אבל אתם יודעים, למרות הכל, אני חייב לציין - צפיתי בראש נקי, באמת. באתי בציפייה להנאה מובטחת, במיוחד בזכות טריילרים לא רעים בכלל (לפחות אלו האחרונים, כי הראשונים היו מזעזעים בעיניי). גם כשעלה הלוגו של Marvel, "יקיריי" (לא באמת, והסברתי פה למה), נשארתי בנימה חיובית. אבל יודעים מה? זה פשוט לא הלך.
עוד באפריל 2015, לפני יותר משנתיים, נודע כי סיפור המקור של הדמות אינו ייכלל. כן, סרט אודות דמותו של ספיידרמן ועוד ראשון בסדרה, מבלי לכלול את הרקע והסיפור המלא - עקיצת העכביש, מותו של דוד בן ולקח ה"כוח גדול, אחריות גדולה". הייתם מאמינים? אני, בכל אופן, לא. אבל הנה, זה קרה. אם נומר את האמת, זה עבד בצורה לא רעה בכלל. בכל זאת, סוף סוף אפשר היה להיאנח לאחור ולצפות בסרט אודות הדמות שנטול מהתחבטות מרוחה אודות כוח ושימוש בו ובכי מר על מוות. בכל זאת, צריך לזכור, מדובר בדמות צעירה, בגיל 16 לערך, שלא אמורה להתמודד במציאות עם דברים שכאלו, אלא עם דברים אחרים לגמרי - חיי הנעורים, מצוינות לימודית, מקובלות חברתית ופשוט עשייה של כיף טהור. כך זה נעשה ובצורה פשוט מעולה.
כפי שתוכלו לראות כאן, הסרט נפתח בצורה שמגשרת בין אירועי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" להווה, באמצעות הצגת חוויותיו של פארקר מאירועי הקרב בשדה התעופה. אין שם דיונים פילוסופיים על טוב ורע וניצול כוח, או בכלל התייחסות רצינית לסכסוך בין איירון מן לקפטן אמריקה, פשוט כיף - פארקר עוזב את ביתו, מקום המבטח שלו, ונוסע למקום לא מוכר, בחברתם של אנשים שהוא אינו מכיר. איך הוא מתייחס לכל? בהומור רב ובציניות גדולה. הוא רק נער, לא באמת מעניין אותו מה לעזאזל קורה בין איירון מן לקפטן אמריקה. הוא זוכה לחליפה חדשה ומשודרגת ופשוט מתלהב ממנה. אחר כך הוא מגיע לזירת הקרב ופשוט נהנה מכל רגע.
בנקודה זו, אחרי כל זה ובצורה נהדרת למדי, מגיעה ההתקשרות לאירועי ההווה. סטארק משיב אותו לביתו יחד עם חליפתו החדשה ומעניק לו את הזכות לשמור עליה. איך פארקר מגיב? מתרגש ונפעם. מיד לאחר מכן, מבלי לחשוב פעמיים, הוא פשוט מבקש להצטרף לצוות "הנוקמים", פשוט ככה. הוא לא באמת מבין את השלכות הקרב שזה עתה התרחש או חושב על העתיד לבוא, הוא נהנה מאד להילחם ורוצה לעשות את זה שוב, במיוחד אם זה אומר שהוא ייפטר מלימודיו בבית הספר. אבל הוא עוד לא מוכן ולכן, מן הסתם, סטארק מסרב לבקשתו. כאן מתחיל המסע שלו, הניסיון להוכיח כי למרות שהוא נער וכי למרות שהוא רק בתחילת דרכו - הוא מוכן, כנגד כל הסיכויים.
אז מה הוא עושה? מתחיל לעטות את החליפה יותר, להבריז מבית הספר ולפרוש מחוגי העשרה. למה? כי כיף לו בתור ספיידרמן, גיבור-העל השכונתי. אם נדבר לעניין, לא הייתם עושים את זה גם? כנראה שכן. אחרי הכל זה הדבר הטוב ביותר בכל הסרט - הוא לא מנסה לבגר את פארקר במהירות או לשתול בו תובנות בוגרות, הוא נותן לו להתבגר לבד, בקצב שלו ולהבין את הצרכים האמיתיים בחיים.
אבל מה עשוי להיות עוד יותר טוב? האישיות של פארקר. ספיידרמן, מאז ומעולם, היה גיבור-על קומי, אחד שלב פעולותיו הוא ללגלג לאויביו, לעשות צחוק ולעשות לא מעט שטויות. כי שוב, הוא בסך הכל נער, על כך בנוי הקומיקס. בסרט, הוא עושה בדיוק את זה - ההומור בדמותו של ספיידרמן הוא חלק בלתי נפרד בסרט זה, כמעט כל שורה שנייה שלו כוללת בדיחה, מעידה או שטות כלשהי וזה כיף. הוא מהנה, מצחיק ותענוג לצפות בו. סוף סוף, לאחר שתי גרסאות שלא ממש הצליחו להבין את זה, קורה הבלתי ייאמן - ספיידרמן הוא נער שעושה צחוקים ונהנה מהחיים.
פארקר מתחיל את המסע שלו בנקודה מאוד ברורה - נער שלא ממש מבין מה הולך סביבו ורק מחפש את הכיף. לאחר מכן, הוא מסיים את המסע שלו בנקודה מאוד ברורה אף היא - נער שמבין את הצורך באחריות ורצינות. בעיניי, זה פנטסטי. מאז ומעולם (או לפחות מאז שהתחלתי את לימודי הקולנוע שלי), כל שאני מחפש בסרט זו התפתחות של הדמות הראשית, מסע אותו היא עוברת. כאן? כאן יש את זה, בצורה מאוד ברורה.
חשוב לציין, כמובן, כי גם מבחינה פיזית אפשר להצביע על ביצוע נהדר. הולנד הוא מתעמל ידוע, שרירי למדי, הידוע ביכולותיו המדהימות וזה בהחלט מורגש כאן. את מרבית פעלוליו של ספיידרמן, אגב, ביצע הולנד בעצמו. אף על פי שלרגעים החליפה החדשה של ספיידרמן נראית ומתנהלת כמגוחכת (איך לעזאזל מערכת הפעלה ושדה ראייה ממוחשב בחליפה כה צמודה ללא מרווחים?!), ברב הזמן היא פשוט מגניבה. אלא שהחליפה תוצרת הבית, אשר מופיעה רק בשלב מאד ספציפי, היא חליפת גיבור-העל הטובה ביותר שראיתי אי-פעם אחרי הכל. היא מציאותית. נער בסביבות גיל 16 לא יצליח ליצור חליפה בנויה לפרטי פרטים לגמרי לבדו, גם לא בגיל 18 (אהמ, "ספיידרמן המופלא"). כאן זה מורגש: יצירה מגושמת ולא ממש ברורה, די פזיזה. זה מציאותי וזה פשוט מדהים.
אך כאן, לאחר כל שבע פסקאות אלו, נגמרות המילים הטובות. כאן, בדיוק בנקודה זו, מתחילות לצוץ הבעיות. למרות הנקודות הכה חיוביות שזה עתה ציינתי, שהן באמת פשוט מדהימות, ישנן 6 בעיות מרכזיות אשר מצליחות לקלקל בצורה נחרצת את הכל.
זו הראשונה, החשובה מכולן, היא העלילה. אף על פי הבסיס הנהדר, כפי שלא מכבר פירטתי, העלילה סובלת מבעיות רבות. לאחר התחלה מבטיחה במיוחד, היא מתקדמת בעצלתיים, מסתבכת בתוך עצמה, מאבדת כל היגיון וקשר לינארי וגורמת ללא מעט בלבול ותהיות. ההתרחשויות מדלגות בין אירועים שונים ללא הסברים רציניים, והתסריט, שלמרות שבטרם הצפייה חששתי ממנו אך הופתעתי ממנו מאוד לחיוב בהתחלה, עושה "מה שנוח" בעצלנות רבה. אין הסברים ואין פתרונות, יש קיצורי דרך. פעילות לא חוקית עומדת להתרחש בוושינגטון? אז בצורה נוחה מאד מכשירי מעקב לא מוסברים יגלו את זה וכדי שהנסיעה לאזור לא תהיה "חשודה" יהיה מאוד נוח שחוג ההעשרה ממנו פארקר פרש בהתחלה פתאום ייסע לוושינגטון וגם יקבל אותו כאילו הוא לא נטש אותם לפני כמה דקות בלבד. בנוסף, כמובן שאסור להשאיר יותר מידי דמויות, אז יהיה מאוד נוח לגרום לאחת מהן לעשות טעות טיפשית ואחר כך להרוג אותה סתם ככה.
איזה כיף שיש את איירון מן שתמיד מגיע להציל את המצב? לא פעם אחת וגם לא פעמיים - אלא שלוש. נכון, הדרך בה איירון מן מציל את המצב עוזרת להתפתחות דמותו של פארקר וההבנה שהוא מבצע יותר מידי טעויות, אבל היא פשוט עצלנית.
אגב, לרגעים בכלל לא מורגש שמדובר בסרט "ספיידרמן". אם "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" היה "הנוקמים 2.5", אז "השיבה הביתה" זה "הנוקמים 2.7". סגירת קצוות פתוחים כבר אמרתי? אחרי חמש שנים, מקבלים סוף סוף הסברים להשלכות אירועי הקרב על ניו יורק ב"הנוקמים"; אחרי ארבע שנים, מקבלים סוף סוף הסברים להתגלגלות דמותו של האפי הוגאן, מאז שנעלם ב"איירון מן 3"; אחרי שנה, מקבלים סוף סוף את ההמשך למערכת היחסים הלא פתורה של סטארק ופפר פוטס, שנגדעה ב"איירון מן 3", נעלמה לחלוטין ב"הנוקמים: עידן אולטרון" וזכתה להסברים רק ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", אך כעת סוף סוף מתקדמת. אך לא, זה לא משנה שפוטס לא באמת קשורה בצורה כזו או אחרת, כי כמה נוח שפארקר יכול להגיד כמה משפטים שיניעו דמויות אחרות למעשים אחרים, למרות שאין שום קשר בדבר.
מכאן, בנגיעה לפסקה זו גם, הבעיה השנייה - האנטגוניסט. לפני שאגיע לשליליות הרבה הטמונה בדבר, אציין דווקא את ארבע הנקודות החיוביות הברורות: מייקל קיטון נהדר, מאיים וקטלני; מניעיה של הדמות מובנים ואנושיים, קלים להזדהות ומוסברים היטב; נקודת המפנה מפתיעה במיוחד, מגיעה ממקום בהחלט לא צפוי ומעוררת עניין רב; הסיום לא פחות ממצמרר. מדובר, בהחלט, בלא מעט נקודות חיוביות, אבל זה בדיוק כל הטוב שניתן למצוא.
כחלק מהשלכות הקרב בניו יורק, ממשלת ארצות הברית, בסיועו של טוני סטארק, מחליטה להקים חברה לבנייה ושיקום בפיקוח ממשלתי אשר תטפל בנזקי קרבות מרובי נפגעים ונזק שכאלו, "בקרת נזקים". כתוצאה מכך, חברות משנה רבות אשר עסקו בתחום פושטות את הרגל ויוצאות מחוץ לעסקים. אדריאן טומס, הבעלים של אחת מהחברות האלו, משכנע את עמיתיו שלא לפרוש, אלא להשתמש בטכנולוגיה אותה אספו מעבודותיהם השונות לטובת פנייה לחיי פשע. מניעיו, אין על כך וויכוח, ברורים ואנושיים - הוא איבד את עבודתו, יש לו משפחה לפרנס (דבר זה מתקשר לנקודת המפנה המפתיעה) והוא נותר חסר אונים. הוא לא רוצה להיות "רע", אבל החיים מאלצים אותו להיות. הוא לא רוצה לפגוע באנשים, אבל הוא נאלץ לעשות כך. בשלב מסוים, אין לו כבר שליטה על מעשיו. הוא אנושי והוא בסך הכל דואג למשפחתו שבראש סדר מעייניו. את כל זה, קיטון מצליח להעביר בצורה פשוט פנטסטית ולעורר אימה רבה.
בנוסף, כמובן, חליפת "הנשר", אותה טומס יוצר בעזרת שותפיו ככלי למעשיו, מדהימה. שלב הסיום, העימות הסופי בין פארקר לטומס והנעשה אחריו - פשוט מצמרר.
אבל את כל זה כבר כתבתי בראשי פרקים, אז מה בדיוק הבעיה אני מנסה להציג? בין טומס לפארקר אין קשר אמיתי שמעורר בניהם יריבות ומלחמה. טומס בסך הכל עוסק בענייניו ופארקר נדחף אליהם כדי "להילחם בפשע" בשביל להוכיח לסטארק את יכולותיו. שוב - "מה שנוח", כי פתאום להפציע דמות כה משמעותית אל תוך יקום קולנועי שלם מבלי להזכיר היכן הייתה עד עכשיו ולמה פתאום כל כך חשוב לה להילחם בספיידרמן זה בסדר, וגם למה מכולם, פארקר בוחר דווקא בטומס ואיך הוא נתקל פתאום בדיוק בו מבין כל הפושעים הרבים בקווינס. אם נדבר לעניין, טומס הוא אויב ברור של סטארק, אז למה ספיידרמן? כי זה נוח.
מה עם שלושת הנבלים הנוספים? לא הרבה. שולץ, בגילומו של וודביין, מעצבן במיוחד, בקושי זז ועד שמגיע תורו להראות את כוחו, זה מבוצע בצורה די בינונית שנגמרת בצורה ממש גרועה. ברייס, בגילומו של מרשל-גרין, מסתכם בלא יותר מ-7 דקות גרועות וחסרות כל פשר. מייסון, בגילומו של צ'רנוס, דווקא די מסקרן, אבל כמו השאר - לא עושה הרבה. לבסוף, גארגן, בגילומו של מנדו, שלא קשור לכלום ומופיע רק כתירוץ נוח לתסריט, אבל דווקא בסוף (מאוד בסוף, בסצנה שלאחר הכתוביות למעשה) מתחיל למשוך עניין רב.
אחר כך, מגיעה הבעיה השלישית - הסיידקיק. נד לידס, בגילומו של ג'ייקוב בטלון, משמש לפארקר כמעין סיידקיק. כאן, בניגוד לפסקאות ההקדמה, אני לא מתכוון להתלונן על חוסר הנאמנות לקומיקס, פשוט לדמות המוצגת בסרט. השניים הם החברים הטובים ביותר זה שנים רבות והם תקועים אחד בתוך השני. בשלב מסוים, לידס מגלה את זהותו הסודית של פארקר וזה מעורר תהייה מסוימת - הוא שמר מדודתו, המשפחה היחידה שלו, את זהותו כדי שהיא לא "תתחרפן", אבל למה הוא שמר את זה מהחבר הכי טוב שלו? באמת, כמה עצלנות זו להסביר שם אבל לא פה? בכל אופן, כשלידס מגלה אודות הדבר, הוא כמובן מתמלא אדרנלין, משגע את פארקר באינספור שאלות ורק רוצה לעשות עם היכולות של חברו שטויות וכמה שיותר.
כמו שכבר פירטתי קודם על פארקר, זה הכי מציאותי שיש - ככה בן נוער מתנהג. אבל שם זה נגמר. ההגדרה הברורה מאוד לסיידקיק היא "תרומה לגיבור במסעו וסיוע בהתקדמותו והתפתחותו" וזה לא משהו שיש פה. לידס לא עושה יותר מכמה התלהבויות ובדיחות פה ושם (די טובות למען האמת) ובמקרה אמיתי לחלוטין הוא מנסה לשכנע את פארקר לא לצאת ולהילחם כי "יש מבחן". ברצינות?
זה מוביל אותי באופן ישיר לבעיה הרביעית - הסביבה העוטפת. כבן נוער, הסביבה העוטפת של פארקר היא עמיתיו לספסל הלימודים וצוות המורים בבית ספרו. זנדאיה מגלמת את מישל, אחת מחברותיו, שאפשר לתמצת את דמותה כ"קשקוש" או כ"שטות" וזה ממש מעצבן כשככה מתמצתים דמות שזוכה לזמן מסך כה רב (זו בעיה בפני עצמה, לתת לשחקנית לא ממש קשורה זמן מסך כה רב, רק כדי למשוך קהל צעיר של חובבי דיסני). היא אאוטסיידרית ולא ממש יותר מזה. נכון, לעיתים היא די מגניבה, אבל שם זה נגמר.
בנוסף, ישנו טוני רוולורי, המגלם את פלאש, שהוא סתם פוץ וכל רגע בו הוא מופיע גורם לתחושת אי-נעימות. כי אם נדבר לעניין, הוא סך הכל תירוץ נוח לתסריט לכמה מקרים בודדים ולא יותר מזה. בנוסף לכל טוני עצמו לא שחקן טוב במיוחד, בהסתמך על המשחק הדי רע שהוא העניק לדמות. מעבר לכך ישנם עוד לא מעט (די הרבה) תלמידים שעוטפים את פארקר בבית ספרו, אבל הם נזרקים לשנייה כי "היי, תראו את הדמות המגניבה הזו שהייתה בסדרה האהובה משנות ה-60!" וכו', ואז נעלמים. על אף הפוטנציאל הרב ביצירת מערכת יחסים של "מורה-תלמיד" בסגנון "אב-בן" בין פארקר לאחד ממוריו, בקושי נעשה שימוש בדמויותיהם הדי מסקרנות של אנשי צוות בית הספר.
אך זו שאמורה לעמוד בראש הסביבה העוטפת, היא הבעיה החמישית - מושא האהבה. ליז אלן מאז ומעולם הייתה אהבתו הראשונה של פארקר, לפני סטייסי ולפני מרי ג'יין ולכן משמח מאד לראות שנעשה בה סוף סוף שימוש. רק חבל שזה לא שימוש טוב, כזה שזורקים לפח לאחר שימוש חד-פעמי. לורה הרייר, המגלמת את דמותה, היא בהחלט יפה וזו הסיבה שפארקר מתאהב בה. שם זה מתחיל ושם זה נגמר. אין מעבר. הוא לא מכיר אותה בכלל, הוא לא מחפש את הפנימיות שבה או דרך בה היא תאתגר אותו, היא יפה וזה כל מה שאכפת לו ממנו. זה כל כך סתמי עד כדי עצבים, שכך סרט מיינסטרים מצייר אהבת נעוריו. אם זה לא מספיק, היא גם גדולה ממנו בשנתיים והם אפילו לא באותה כיתה או גיל. גרסתו של מגוויר התאהבה במרי ג'יין כי הם הגיעו מרקע דומה וחלקו טרגדיות משפחתיות וגרסתו של גארפילד התאהבה בסטייסי כי היא אתגרה אותו ולימדה אותו דברים שלא ידע קודם, אבל גרסתו של הולנד התאהבה באלן כי היא יפה וזהו.
איפה בדיוק הייתה המשפחה שלו כדי להגן עליו מזה? זו היא הבעיה השישית - המשפחה. כל כך נהניתי לא לשמוע על כך שהוריו נטשו אותו מאלף ואחת סיבות ולא לשמוע על המוות הכה טרגי של בן (זה מוזכר לחלוטין בצמצום). אבל לפחות ציפיתי שמיי, בגילומה של מריסה טומיי, תיקח חלק משמעותי בחייו - אלא שהיא לא, היא פשוט שם ולא מעבר לכך. היא מגיעה כשזה נוח, אחר כך הולכת ושוב חוזרת כשזה נוח. כמה נוח להשתמש בה לסצנת הסיום (תראו ותבינו). היא המשפחה היחידה שיש לו, הבן אדם היחיד שהוא יכול לסמוך עליו וצריך לשתף אתו את הכל, אבל לא. פשוט לא.
אחרי כל זה, אציין נקודה חיובית נוספת ואחרונה - הוויזואליה. תקציב ההפקה, ביחס לאחרים ביקום הקולנועי הזה, היה נמוך (175 מיליון, מתוכם כ-50 מיליון נשרפו עוד בהתחלה עבור שכרו של דאוני ג'וניור), אך השימוש בו נעשה היטב. זו לא DC, אבל זה בהחלט מורגש כמו Marvel - סבירות. יש כמה רגעים יפים למדי, במיוחד כמו סצנה בה מעבורת נקרעת לשניים ובהחלט כיף לצפות בהם. אבל לא מעבר, ממש לא.
ציון סופי: 6.5 מתוך 10
אנקדוטה לסיום - כולם כעסו על סוני על ש"העזה" להציג את "ששת המרושעים", התאחדות נבלי-על כנגד ספיידרמן, בשלב כל כך מוקדם. הפלא זה פלא, Marvel עושה את זה בסרט הראשון ועוד עם דמויות שבכלל לא קשורות למקור של הקבוצה, אבל אף אחד לא יפצה פה. אבל אם נדבר לעניין, אחת מסצנות אחרי הכתוביות הטובות ביותר אי-פעם הייתה פה, באמת - מסתורית, מסקרנת ואפלולית.
