"יחידת המתאבדים" - ביקורת סרט ללא ספויילרים
מאת: לידור אטיאס
המשך היקום הקולנועי של DC הגיע, ואחרי "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" המקרטע במיוחד (5 מתוך 10 אצלנו), כעת קיבלנו תוצר נוסף - "יחידת המתאבדים". במרכז העלילה, בניגוד מוחלט ל"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", ניצבים כמה מן הנבלים היותר דומיננטיים שידע עולם הקומיקס, ביניהם הארלי קווין, דדשוט וכמובן הג'וקר, אחת הדמויות היותר צבעוניות אי פעם. אלא שעל אף ש"יחידת המתאבדים" הוא התוצר של הבמאי דיוויד אייר, נראה כי באופן כלשהו הטעויות של זאק סניידר (במאי "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק"), או לפחות חלק מהן, חזרו על עצמן ומשכו, עוד קצת, את היקום הקולנועי של DC למטה, וכרגע עתידו של היקום הזה לא ברור אפילו קצת, אבל דבר אחד בטוח - אם מצב העניינים הנוכחי יישאר על כנו, DC לא תוכל ל-Marvel בקולנוע.
אלא שלא רק הבחירה בחברי הצוות מועדת לכישלון, אלא גם הסרט עצמו. שוב המרכיב העלילתי בסרט לוקה בחסר ואפשר להגיד שאותו "כאוס" עלילתי שוב מורגש - אין הבנה ברורה בקרב הצופה לגבי מה הוא רואה, קווי העלילה השונים מתחברים בצורה לא טובה, והסיפור כולו מסופר בצורה הכי מסורבלת שיכולה להיות. באופן הזה קשה מאוד להתחבר לסרט ולעקוב אחר הסיפור, ומה שמקשה על העניין עוד יותר הן אתנחתות קומיות בלתי קשורות, אשר מגיעות ברגעים מאוד מרכזיים, ויחד עם הצחוק שהן מעוררות, הן מחסלות את הרצינות שקיווינו לראות.
למעשה, העלילה מתחילה לקרטע כבר מתחילתה, סיפורים קצרים נמרחים על פני פרקי זמן ארוכים מידי (במיוחד עבורם), כך שבאופן הזה הם כבר מועברים בצורה הרבה פחות טובה לקהל, שמתקשה להבין מה הוא אמור לקבל מהסצנות שמוצגות על המסך.
בנוסף לכך, הדרמה בסרט, בלשון המעטה, היא מאוד לא טובה. יש לכך מספר סיבות, אבל 2 מרכזיות. בראש ובראשונה האופן העצל בו מועברת העלילה מצליח לחסל את הדרמה עוד לפני שהיא התחילה, והוא מרגיש צפוי מאוד כבר מראש. שנית, האתנחתות הקומיות עליהן דיברתי הוצגו ברגעים הכי לא מתאימים, בדיוק אותם רגעים שבהם לא צריך להצחיק, אלא לרתק ולמתוח.
אבל יש כאן עניין עמוק יותר - ברור לכל שלחץ ציבורי גדול מאוד הופעל על DC לאחר "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" נטול ההומור. הלחץ, לפחות בעיניי, כן היה מוצדק במידה מסויימת, אבל המימוש בפועל של התיקון בנושא הקומדיה מצד DC פשוט חוטא למטרה - ציפינו להומור שלא יקלקל רגעים מהותיים, אלא ילווה את העלילה ברגעים קלילים יותר. ולא, ההומור לא היה הכרח בסרט, מפני ששני מאפיינים מרכזיים של DC הם בגרות ועומק, אשר נשברו לרסיסים ב"יחידת המתאבדים" בעקבות הרצון לעורר צחוק בקרב הקהל, כך שלמעשה DC זנחה את האופי שלה במטרה לעורר קצת צחוק ועל הדרך לסתום פיות.
אבל יש נקודת אור קטנה בכל סיפור, והן הדמויות, שרק הן יצליחו להשאיר אתכם מרוכזים (איכשהו) לאורך כל אורך הסרט. מדובר כמובן על מקבץ יחסית קטן של דמויות ולא כל הדמויות בסרט (קפטן בומרנג הוא דוגמה נהדרת לדמות לא טובה, מפני שהוא מקבל זמן מסך לא קטן בכלל, אבל מהזמן הזה לא מופק שום ערך לטובת הסרט, אלא בדיוק להיפך).
המשך היקום הקולנועי של DC הגיע, ואחרי "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" המקרטע במיוחד (5 מתוך 10 אצלנו), כעת קיבלנו תוצר נוסף - "יחידת המתאבדים". במרכז העלילה, בניגוד מוחלט ל"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", ניצבים כמה מן הנבלים היותר דומיננטיים שידע עולם הקומיקס, ביניהם הארלי קווין, דדשוט וכמובן הג'וקר, אחת הדמויות היותר צבעוניות אי פעם. אלא שעל אף ש"יחידת המתאבדים" הוא התוצר של הבמאי דיוויד אייר, נראה כי באופן כלשהו הטעויות של זאק סניידר (במאי "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק"), או לפחות חלק מהן, חזרו על עצמן ומשכו, עוד קצת, את היקום הקולנועי של DC למטה, וכרגע עתידו של היקום הזה לא ברור אפילו קצת, אבל דבר אחד בטוח - אם מצב העניינים הנוכחי יישאר על כנו, DC לא תוכל ל-Marvel בקולנוע.
מה הסיפור? - על עלילת הסרט
כאמור, במרכז העלילה ניצב צוות הפושעים בעלי כוחות העל הכי מסוכנים על פני האדמה, שעד כה היו כלואים בבתי סוהר ברחבי העולם. הצוות הזה מגויס בסופו של דבר על ידי ארגון ממשלתי למשימה סודית. הפרס על השלמת המשימה? חנינה כוללת לכל אחד ואחת מחברי הצוות. הנבלים מבינים מהר מאוד את הסיטואציה - הבחירה הלא ברורה בהם מועדת לכישלון, והם צריכים לשקול האם לדאוג לעצמם (פעולה שעשויה להביא למותם) או לנסות לשתף פעולה למען הפרס המוצע.אלא שלא רק הבחירה בחברי הצוות מועדת לכישלון, אלא גם הסרט עצמו. שוב המרכיב העלילתי בסרט לוקה בחסר ואפשר להגיד שאותו "כאוס" עלילתי שוב מורגש - אין הבנה ברורה בקרב הצופה לגבי מה הוא רואה, קווי העלילה השונים מתחברים בצורה לא טובה, והסיפור כולו מסופר בצורה הכי מסורבלת שיכולה להיות. באופן הזה קשה מאוד להתחבר לסרט ולעקוב אחר הסיפור, ומה שמקשה על העניין עוד יותר הן אתנחתות קומיות בלתי קשורות, אשר מגיעות ברגעים מאוד מרכזיים, ויחד עם הצחוק שהן מעוררות, הן מחסלות את הרצינות שקיווינו לראות.
למעשה, העלילה מתחילה לקרטע כבר מתחילתה, סיפורים קצרים נמרחים על פני פרקי זמן ארוכים מידי (במיוחד עבורם), כך שבאופן הזה הם כבר מועברים בצורה הרבה פחות טובה לקהל, שמתקשה להבין מה הוא אמור לקבל מהסצנות שמוצגות על המסך.
בנוסף לכך, הדרמה בסרט, בלשון המעטה, היא מאוד לא טובה. יש לכך מספר סיבות, אבל 2 מרכזיות. בראש ובראשונה האופן העצל בו מועברת העלילה מצליח לחסל את הדרמה עוד לפני שהיא התחילה, והוא מרגיש צפוי מאוד כבר מראש. שנית, האתנחתות הקומיות עליהן דיברתי הוצגו ברגעים הכי לא מתאימים, בדיוק אותם רגעים שבהם לא צריך להצחיק, אלא לרתק ולמתוח.
אבל יש כאן עניין עמוק יותר - ברור לכל שלחץ ציבורי גדול מאוד הופעל על DC לאחר "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" נטול ההומור. הלחץ, לפחות בעיניי, כן היה מוצדק במידה מסויימת, אבל המימוש בפועל של התיקון בנושא הקומדיה מצד DC פשוט חוטא למטרה - ציפינו להומור שלא יקלקל רגעים מהותיים, אלא ילווה את העלילה ברגעים קלילים יותר. ולא, ההומור לא היה הכרח בסרט, מפני ששני מאפיינים מרכזיים של DC הם בגרות ועומק, אשר נשברו לרסיסים ב"יחידת המתאבדים" בעקבות הרצון לעורר צחוק בקרב הקהל, כך שלמעשה DC זנחה את האופי שלה במטרה לעורר קצת צחוק ועל הדרך לסתום פיות.
אבל יש נקודת אור קטנה בכל סיפור, והן הדמויות, שרק הן יצליחו להשאיר אתכם מרוכזים (איכשהו) לאורך כל אורך הסרט. מדובר כמובן על מקבץ יחסית קטן של דמויות ולא כל הדמויות בסרט (קפטן בומרנג הוא דוגמה נהדרת לדמות לא טובה, מפני שהוא מקבל זמן מסך לא קטן בכלל, אבל מהזמן הזה לא מופק שום ערך לטובת הסרט, אלא בדיוק להיפך).
הדמויות - הטוב והרע
ובכן, הדמויות שמרימות את הסרט בזכות תפקידן הן בעיקר הארלי קווין ודדשוט, וזאת, בעיקר בזכות המשחק הנהדר של מרגו רובי ו-וויל סמית'. השניים נכנסו לנעליים של הדמויות שלהן בצורה מעולה, ניצלו כל שנייה על המסך בצורה הכי טובה שיכולה להיות, וההרגשה הכללית היא שמשחקם בסרט הוא אחת מנקודות האור היחידות שמישהו יצליח לזהות בסרט אי פעם.
ובכן, כן, בזכות המשחק הנהדר של רובי וסמית', שומרים דדשוט והארלי קווין על הזהות שלהם ולא "נשאבים" לתוך החולשה הכללית של הסרט. אלא שיש מי שהאופי שלו רחוק מאוד מלהישמר בסרט הזה, והוא הג'וקר.
הג'וקר מופיע בחלקים מאוד קצרים בסרט, מרגיש לא משמעותי, הוא מקדם את העלילה בקושי רב (אם בכלל) ובאופן כללי מרגיש מפוספס, בעיקר כשתכונות אהובות שלו במיוחד כמו האובססיה סביב באטמן או הטירוף המוחלט שלו בקושי מורגשות או בכלל לא קיימות. מצד שני, הוא כן משוחק בצורה די טובה על ידי ג'ארד לטו, כך שאני משוכנע שהאחריות בנושא הזה מוטלת על הכותבים שבנו את הדמות בצורה פשוט גרועה לקראת הסרט הזה.
אקשן טוב - על האקשן כנקודת אור נוספת בסרט
אבל למרות הפספוס עם הג'וקר, נקודת אור נוספת בסרט מגיעה מהכיוון של האקשן, שדווקא מרגיש מרענן הרבה יותר ולא מנסה להתחכם יותר מידי, הוא פשוט נמצא שם ברגעים הנכונים ומרגיש באופן כללי מאוד טוב, עם דגש על הכוריאוגרפיה בקרבות.
החלק הראשון של האקשן הוא כמובן הפיצוצים, שמופיעים בתדירות קצת גבוהה מידי, אבל כן עשויים בצורה טובה למדי, הם עוצמתיים, חזקים וכמובן מפוצצים. לצידם ישנם הקרבות, בהם יש גם ירי אבל בעיקר קרבות פיזיים יותר, הכוללים כוריאוגרפיה מורכבת למדי, ויהיה שקרי מצידי להגיד שלא נהנתי מהחלק הזה בסרט, מפני שהוא בנוי בצורה נהדרת, כולל מגוון שימושים בידיים והרגליים, כך שהקרבות עצמם מהנים הרבה יותר מהרגעים האחרים בסרט שמרגישים יבשים וצפויים.
סיכום ומסקנות
לסיכום, ב"יחידת המתאבדים" העלילה מסורבלת מאוד, הדרמה פשוט יבשה, הג'וקר מפוספס לחלוטין ומרגיש מיותר ולא משמעותי, כשרק האקשן בסרט ודמויות כמו הארלי קווין ודדשוט מותירות את הראש של "יחידת המתאבדים" כסרט שהוא איננו כישלון מוחלט אלא פשוט בינוני, בדומה ל"באטמן נגד סופרמן", אולי קצת יותר טוב.
