"וונדר וומן" - ביקורת סרט ללא ספוילרים

אני חייב להודות, פחדתי. כן, פחדתי. לכל מכריי אני ידוע כשונא אדוק של Marvel וכמעריץ נאמן של DC, אחד ששוחה כנגד הזרם ולא פוחד לומר, קבל עם ועדה, כי טרנד היקומים הקולנועיים נמאס וכי הנוסחה של "כיף" הפכה למעוררת זעם, ולכן בדיוק התחברתי לשונה ולחריג. בעוד Marvel נוטה להסתמך על תבניות קבועות הממחזרות את עצמן, ב-DC לא פוחדים להתנסות בלא מוכר בכל פעם מחדש. בעייני, זו ברכה (כן, לדעתי "איש הפלדה" זו יצירת מופת, כשצפיתי ב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" לא חשבתי שהוא כל כך מזעזע ובעיניי "יחידת המתאבדים" דווקא די סביר). לקראת "וונדר וומן", עלו בי לא מעט חששות - קולות משונים שניסו להפיח בי אימה מהקרב ובא. בסופו של דבר, אקצר ואומר - מדובר ביצירה מופלאה.

במשך אלפי שנים, שבט האמזונות חי בסתר באי מבודד בלב האוקיינוס. בו, הן התפתחו לציוויליזציה מלחמתית אשר חרטה על דגלה להגן זו על זו באחווה. בתחילת המאה ה-20, הטייס האמריקאי סטיב טרבור (כריס פיין) טועה בדרכו ומתרסק לחופי האי. אז, הוא חושף בפני השבט את מלחמת העולם המתרחשת בעולם החיצון, ומזעזע אותן בדבר שפיכות הדמים. דיאנה (גל גדות), הנסיכה של השבט, מחליטה לצאת בחזרה עם טרבור אל העולם החיצון, על מנת להילחם בכוחות הקיסרות הגרמנית ולכונן שלום.

קודם כל, חשוב לציין כי הצפייה אינה דורשת הכנה מוקדמת. לא, אין צורך לצפות בסרטים הקודמים ביקום הקולנועי של DC. כן, אפשר להגיע בראש נקי וללא חששות. לא מדובר בחלק אחד מתוך כמה, או במעין ספין-אוף או פריקוול, אלא ביצירה אחת שעומדת בפני עצמה. בעולם הקומיקס, הדבר נקרא "סיפור מקור" (Origin Story), סוג של הקדמה המציגה את הדמות ומרחיבה את עברה.

כסיפור מקור, הסרט עובד בצורה נהדרת. בניגוד לרבים אחרים, בהם ניתנת לעת עתה התמקדות בדמויות המשנה ונעשית מעין הכנה של הקרקע לקראת העתיד לבוא, כאן דווקא ישנה התמקדות מוחלטת בדמות הספציפית ובסיפור הנוכחי. החל בנקודת הפתיחה דרך ההתפתחויות והתפניות העלילתיות וכלה בנקודת הסיום, מלוא אור הזרקורים מכוון לעבר הדמות הראשית והסיפור צועד בשביל אחד ולא מתפזר לעבר כיוונים אחרים. אין סיפור משנה שגונב את ההצגה או הכנות קרקע שתופסות את העין.

מדובר, למעשה, בהיכרות הראשונה של הצופה עם דמותה של דיאנה. מבחינתו של הצופה, מדובר באישה שזה עתה הוא פגש ואין לו פיסת מידע עליה או ידע מוקדם אודותיה. על כן, קיימת הציפייה כי דיאנה תוצג במלואה, דהיינו - מילדותה המוקדמת ועד לימי ההווה, לראות אותה מימי ינקותה ועד לרגעיה הנוכחיים, לחוות, ביחד איתה, את ההתבגרות. לכן, כמובן, ישנו שימוש נרחב בפלאשבקים. בעוד, בדרך כלל, דברים שכאלו נוטים להשתבש במהרה, למרבה ההפתעה, דווקא בסיטואציה זו הדבר עבד בצורה נהדרת והצליח לשרת את התפתחותה של הדמות בצורה מצוינת.

והסיפור, כמובן, מטרתו לסייע בהגשת מאפייניה של הדמות, לחקור ולהעמיק אותה על מנת שנבין את רצונותיה ומניעיה ונתחבר אליה. גם בחלק זה, הדבר עובד בצורה נהדרת. באמצעות גיחתו של טרבור והתחוללות המלחמה, נחשפים צדדים רבים באישיותה של דיאנה והיא נחקרת לעומק ומתפתחת דרך התפתחות העלילה. היא פוגשת לראשונה גבר ונאלצת להתמודד עם רגשות לא מוכרים והפחד לסמוך על אדם שזה עתה הכירה ומשדל אותה לפעולות קיצוניות, היא נחשפת לצדדים קצת אחרים באישיות של אמה אשר לא ראתה בכל בימי חייה וצריכה להביט להרס ולמוות בעיניים. היא מתחילה בנקודה אחת ומסיימת באחרת, עוברת תהליך התפתחות ומתבגרת, הופכת מאופטימיסטית מלאת תקווה למציאותית עם שתי רגליים על הקרקע.

כמו כן, אי-אפשר להתעלם מכך, כי למרבה ההפתעה, ובניגוד לדומיו, הסרט דווקא לא רע בכלל. הוא בנוי בצורה נהדרת, מחולק לשלוש מערכות ברורות היוצרות מבנה נהדר. אמנם הוא סובל מבעיה ניכרת של חוסר אחידות בקצב (תחילה מהיר למדי, אחר כך נוח ולבסוף לא ברור), דבר שמצליח די להעיק, אך השימוש בפלאשבקים מבוצע בצורה נהדרת. ובכל זאת, ישנם גם שימושים נוספים בסיפורי מסגרת, "סיפור בתוך סיפור", שגורמים בלא מעט רגעים למועקה. תוך כדי התקדמותו של הסרט, הוא מצליח לפתח את הדמויות בצורה מצוינת, להעמיק ולהרחיב אותן.

בנוסף לכל, הסרט גם לא, חס וחלילה, סתמי. בניגוד לכל הציפיות, הוא עמוק למדי ושופע במורכבות ואינטליגנטיות. בצורה די ברורה, הסיפור עוסק בלחימה ופגיעה בחפים מפשע, והוא עושה זאת בעזרת רגעי שיא נהדרים הכוללים בהם סצנות מצמררות ודיאלוגים אנטי-מלחמתיים. בנוסף על כך, הוא מתעסק גם בעליונות האלים ובטעויות האנושות - בגידת ה"אלוהים" בך שיצר את בני האדם, ואלו שנבראו לטוב ויוצרים רק רע בהרס ומוות. גם זה, מועבר באמצעות דיאלוגים עמוקים למדי ומאוד מורכבים. הסרט לא פוחד להתעסק בנושאים האלו, לחקור אותם לעומק ולהתמקד בהם בכל כוחו.

עם זאת, קשה שלא להתעלם מהקיטשיות הרבה אשר שופעת מן הסרט. משפטים כמו "אהבה מנצחת את הכל" אשר נאמרים מפורשות ומשמשים כתשובות לבעיות. זה מעצבן, בהחלט. עם זאת, דווקא הם, ביחד עם התבגרותה של דיאנה אשר התחילה כאופטימיסטית חסרת תקנה וסיימה כמציאותית ומעט אפרורית, מצליחים ליצור ניגודיות נהדרת. דווקא בדרך זו, מסר האופטימיות מצליח לעבור בצורה טובה יותר (שזה מוזר, מסר אופטימיות בסרט של DC; הרחבה על כך ממש עוד רגע).

בתוך כל זאת, מלוא תשומת הלב מוענק, לכל האורך, אך ורק לדמות הראשית, דיאנה. היא ניצבת זוהרת במרכז הבמה, וזוכה להתמקדות מלאה. את דמותה של דיאנה, במקרה ולא ידעתם, מגלמת השחקנית הישראלית גל גדות. אף על פי המחויבות הלאומית להעריץ אותה ולנשק את האדמה עליה היא דורכת, למרות היותי פטריוט, מעולם לא חיבבתי אותה, בלשון המעטה. אז, כשהפציעה ב"מהיר ועצבני", שנאתי אותה, עד כדי כך. אמנם היא יפהפייה, כמובן, אך התקשיתי למצוא בה מעבר - כישורי משחק בינוניים, מבטא כבד. גם ב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" הדבר הורגש, ועל "השכנים של ג'ונס" העדפתי פשוט לדלג. עם זאת, כעת, היא מעניקה את הופעת חייה - פשוט נהדרת, בכל מובן אפשרי. לרגעים היא עצובה ולרגעים היא שמחה, ההתבגרות אותה היא חווה מרגשת וקשה שלא להתחבר אליה. ואפילו המבטא הישראלי לא כל כך מעיק ומעקצץ, וניתן להתעלמות ברב הזמן.

לצידה, עומד כריס פיין. כ"מושא אהבה", וכמניע מרכזי להתקדמות הסיפור והתפתחות הדמות הראשית, הדמות כתובה בצורה נהדרת ומבוצעת כך גם כן. פיין מספק הופעה נהדרת, ומצליח לעורר בדמותו עניין רב. לרגעים קשה שלא להתרגש ביחד איתו, וברב הזמן קשה שלא פשוט לחייך ביחד איתו בהסתכלותו הצינית וההומוריסטית שלו על העולם. הוא שופע כריזמה, איך לא, ומתפקד כמגיש קומי נהדר, כשצחוק מתגלגל רב עולה מבדיחותיו ומרגעי האי-נעימות אשר אליהם הוא נקלע.

מי שעוד ראוי לציון כאן הוא ההומור. בניגוד לשאר סרטיה של DC, אשר ניכרו באווירה כבדה, אפלה ונטולת שמחה, דווקא כאן ניתן לציין את ההומור כמרכיב עיקרי. עוד בדקות הראשונות, ולאורך רוב הזמן, קשה ליפול באווירה מלנכולית או לשקוע בעצב ודיכאון, מכיוון שההומור דואג להפציע בקביעות ולהעלות חיוך גדול על הפנים המתלווה אל צחוק מתגלגל. כמה רגעים ספציפיים, חייבים לציין, לא פחות מגאוניים בהומור שלהם, עד כדי כך. אף לא דמות אחת שוקעת בצער, והאתנחתא מגיעה תמיד.

לאחר הדיכאון הרב ששרר ב"באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" והניסיון הנואש לקלילות של "יחידת המתאבדים", כאן הדבר עובד בטבעיות. יחד עם הסיפור העצוב והלא פשוט, ההומור מצליח להשתלב בצורה נהדרת ולתפקד כאתנחתא מדויקת. וזה נהדר, לראות שינוי בתפיסה של DC, שהחל בצורה זוועתית עם "יחידת המתאבדים" ומגיע לשיאו המופלא כעת.

בחזרה אל דמויות המשנה. יחד עם הענקת מלוא אור הזרקורים לדמות הראשית, וכמובן לדמותו של טרבור, גם שאר דמויות המשנה זוכות לטיפול ראוי. כולן, ללא יוצא מן הכלל, מועמקות ומורחבות, אך בד בבד מסייעות בקידום הסיפור ובהתפתחותה של הדמות הראשית, מבלי לסטות לנתיבי משנה לא רצויים. כך למשל, אמה של דיאנה, המלכה היפוליטה, המהווה מעין "מכשול" בדרכה של דיאנה, מוצגת בצורה המסבירה את מניעיה, ואף מעוררת הזדהות, אך בתוך כך גם מסייעת לקדם את הסיפור ומשרתת את התפתחותה של דיאנה.

קוני נילסן, כהיפוליטה, נותנת עבודה לא רעה בכלל, די טובה. רובין רייט, כגנרלית אנטיופה, אמנם לא לוקחת חלק נרחב, אך דמותה משפיעה לאורך זמן וברגעי הופעתה היא כובשת את המסך ומפגינה חינניות רבה. גם סעיד טגמאווי כסאמיר ויואן ברמנר כצ'ארלי, משניים ככל שיהיו, מסקרנים בצורה יוצאת דופן בזכות משחק משובח.

בגזרת הנבלים, נמנים שלושה. דני יוסטון, כגנרל צבאי חסר רחמים שכל רצונו הוא מוות, מספק הופעה מעולה, משכנע למדי ומעורר אימה. עם זאת, אלנה אניה, כעוזרת האישית שלו, סבירה ולא יותר, ולעיתים די מעצבנת. אך מי שללא ספק הוא הטוב ביותר, זהו דייוויד ת'יוליוס, כמושך בחוטים, המספק הופעה מהפנטת. בעזרת נקודת מפנה לא צפויה, העניין בגזרת הנבלים מצליח להתרחב ולגרום לכמה לסתות להיפער מעוצמת ההפתעה.

הסיפור כתוב היטב, והדבר ניכר במיוחד מהתסריט המשובח ממנו הוא נהנה. כפי שכבר ציינתי קודם, החלוקה הברורה לשלוש מערכות תורמת היטב למבנה, ההתקדמות וההתפתחות נהדרים והדיאלוגים כתובים היטב. יותר מכך, מפליא הביצוע המעולה של התסריט, הלוא הוא הבימוי. הוא מהוקצע, מבוצע היטב ומפעים בלא מעט רגעים. ראוי לציין לשבח גם את עיצוב התלבושות והאיפור הנהדרים, גם את הצילום המעולה, העריכה המצוינת והפסקול הנהדר. וכמובן, כמו בשאר סרטיה של DC (בפרט "איש הפלדה", כמובן) - הוויזואליה, יופי עוצר נשימה. הנופים היפהפיים והמרתקים, המוות המפעים (צירוף מילים מוזר) וההרס המושך. סצנות הקרב, כמובן, הן ממתק, והביצוע שלהן מעולה, עד כדי כך שקשה שלא לעצור את הנשימה.

ובתוך כל זאת, חייבים לציין את הבעיה העיקרית ביותר, שניכרה גם בשאר סרטיה של DC: האורך. הפעם, מדובר ב-141 דקות (יותר משעתיים כבדרך כלל). בניגוד לדרך בה פתחתי פסקה זו, אציין דווקא כי לא מדובר בחיסרון - הזמן מעניק מרחב תמרון רחב להעמקת הסיפור והדמויות, ללא לחץ כלשהו. אף לא לרגע אחד, לא קיימת תחושת מועקה או רגעי מאס. עם זאת, כמובן, ילדים ייסבלו, וחוסר הכנה מוקדמת לדבר עלול לפגוע בחוויה.

פרט לכך, בסופו של דבר, קשה למנות חסרונות רבים. הם קיימים, כמובן. עם זאת, הם כל כך מעטים. כן, "שלמות" היא לחלוטין לא מילה שיכולה להיאמר בהקשר, שכן בעיות יש בשפע. אבל יתרונות יש כל כך הרבה, שהמוח מעדיף פשוט להתעלם מהחסרונות וליהנות. וברוך השם, יש ממה ליהנות.

בניגוד לכל הציפיות, זכיתי לכל מה שלא ציפיתי לקבל. "וונדר וומן" הוא סרט ממש טוב, ואפילו יותר מזה - עמוק, מורכב ואינטליגנטי, הומוריסטי ושנון, מדהים ביופיו ועוצר נשימה. כן, כמובן, הוא לא חף מבעיות, ויש בו דווקא לא מעט. עם זאת, יתרונותיו עולים עליהן. גל, כל הכבוד.

ציון סופי: 8 מתוך 10