ביקורת: "תברח"
"תברח" ("Get Out"), מותחן האימה של הבמאי והתסריטאי ג'ורדן פיל, בכיכובו של דניאל קלויה, עלה לאקרנים כבר לפני כחודש בצפון אמריקה ובכמה מדינות נוספות, וזכה להצלחה מסחררת ובלתי צפויה (שבחים מקיר לקיר, וציון כמעט מושלם של 99٪ באתר הסקירות "Rotten Tomatoes"). לאחר המתנה רבה (דבר שהפך לשגרה במדינתנו הקטנטונת, בה סרטי קולנוע מגיעים לאקרנים באיחור), היום עלה הסרט, סוף סוף. הציפייה השתלמה, ואני יכול לומר בפה מלא - התשבוחות שהורעפו עליו מוצדקות, ומדובר ביצירת מופת.
כריס (דניאל קלויה) ורוז (אליסון ויליאמס) הם זוג צעיר שנוסעים לפגוש לראשונה את הוריה של רוז. כריס חושש מתגובת ההורים, מאחר שהוא אפרו-אמריקאי ורוז לבנה.
בעוד העלילה נשמעת, בהתחלה, כמעין תקציר לדרמה כבדה, סיפור אודות זוג נאהבים בעל רקע אתני שונה הנחצץ על ידי אמונות טפלות וגזענות, או אף כקומדיה פרועה, המציגה בהחצנה את התמודדותיהם עם הדבר, מחשבות אלו מתבדות במהרה. תוך כמה דקות, קשה שלא לראות כי הסרט צועד לכיוון שונה מהמצופה. תחילה מדובר במעין דרמה קומית, אחר כך סיפור על גזענות, מיד לאחר מכן מותחן ואז אימה, כשלבסוף בכלל סוג של מדע בדיוני. בעזרת כמה וכמה נקודות מפנה, הסותרות את לחי הצופה בזו אחר זו, ואף כבר בהתחלה, קשה שלא להיזרע לתוך בלבול רב וחוסר הבנה.
אך אף על פי שהדבר יכול להישמע כנקודה שלילית, הוא ממש לא - להפך. חוסר הידיעה המוחלט, הבלבול הרב וחוסר ההבנה, אלו רק גורמים ליותר ויותר עניין בסרט ולהגברת המתח הכה גדול. מרב גירודי ראש כתוצאה מחוסר הבנה, כמה שערות נשרו לי. הריכוז במתרחש רק גובר, העניין גדל והצורך לעצום את העיניים, גם לשנייה בודדת על מנת למצמץ, פג. בכל נקודת מפנה שמגיעה, קשה שלא לפעור את הפה בתדהמה ולהיות מרותק למסך. וכמובן, כשמדובר במותחן אימה, קשה שלא לזוז בכיסא באי-נוחות ולקפוץ מבהלה.
בלא מעט מובנים, הסרט רוקד על שתי חתונות (במקרה הזה, חמש). לרגע, הוא פונה ללבו של הצופה ברגש הדרמה ולאחר מכן גורם לו להעלות חיוך רחב על הפנים ולצחוק בקולי קולות. כשמגיע תור הגזענות, קשה שלא להשקיע מחשבה עמוקה במתרחש ולנסות לחפש את המסתתר. מן הסתם, כשמגיעה האימה, אי-אפשר שלא לקפוא בכיסא מפחד. לבסוף, בבואו של המדע הבדיוני, העיניים אינן נסגרות אף לא לשנייה, גם לא עבור מצמוץ.
וזו גדולתו של הסרט, יכולתו לשלב בו כל כך הרבה מאפייני ז'אנר, לשזור אותם זה בזה, מבלי שהצופה ירגיש מועקה כלשהי או מעין ניסיונות מאולצים. סרטים רבים מנסים לעשות כך, אך רובם נכשלים בצורה נחרצת, אם כי דווקא סרט זה מצליח לעמוד באתגר ולהצטיין בו בצורה יוצאת דופן. השילוב עובד בצורה נהדרת, והוא ללא ספק אחת מנקודות החוזקה הטובות ביותר בהן הוא יכול להתגאות.
התסריט, הכתוב בצורה נהדרת, מורגש בצורה ניכרת על ידי התקדמותה היפהפייה של העלילה (חלוקה מעולה לשלוש מערכות), התקדמותן של הדמויות והתפתחותן, נקודות המפנה המפתיעות (בזו אחר זו, חוסר הידיעה הולך וגובר), התיאור המדויק של המתרחש (בעיקר, ברגעי האימה והמדע בדיוני) והדיאלוגים הכה עמוקים ומעוררי המחשבה. מצוינותו של התסריט מצליחה להשתלב בצורה מעולה עם הבימוי הכה טוב, המעבד אותו למסך בצורה יוצאת דופן וכמובן המשחק הכובש של צוות השחקנים השונה.
בראשו של הצוות, עומד דניאל קלויה. אך הוא, דווקא הוא, נקודת החולשה העיקרית של העניין, ושל הסרט בכללותו. אף על פי הניסיונות הרבים לראות זאת אחרת, קשה להתעלם מהריקנות שלו ומהאנמיות הרבה בה הוא מגלם את הדמות שלו, שדווקא כתובה היטב אך מבוצעת בצורה צולעת. הדיבור שלו, זה היבש למדי וכולל בו בעיקר מלמולים לא ברורים ולא מעט שתיקה רועמת, תזוזותיו המוגבלות של גופו והבעות פניו הקבועות, כל אלו מורגשים בצורה ניכרת ופוגעים בחוויה (ועוד יותר בכתיבה הנהדרת של הדמות, ובעיקר בדיאלוגים המיועדים לה, שבסופו של דבר נהרסים).
אך כמי שאוהב להביט על דברים בצורתם החיובית, אני מרשה לעצמי להניח את החולשה הזו בצד, או לפחות לא לייחס לה חשיבות כל כך רבה (כן, אף על פי היותה דמות ראשית, אני מתעלם מביצועה ומתייחס בעיקר לכתיבתה). מנגד למשחקו הצולע של לקויה, עמדו בהצטיינות יתרה אליסון ויליאמס, אשר הצליחה להפנט ולהדהים בכישוריה, וליל ריי הווארי, אשר העלה חיוכים רבים ולא מעט צחקוקים בכישרון הומוריסטי מעולה. גם השאר היו לא רעים בכלל, אך לא תפסו את העין כפי שעשו ויליאמס והווארי.
אך מעבר למשחקו של צוות השחקנים, הבימוי הכה טוב מורגש בעיבוד התסריט למסך ובפרט בסצנות המתח והאימה, בין אם מדובר בהופעתן הפתאומית של דמויות בחושך, משום מקום, או בין אם מדובר באופן הנגשת הצילום בהתאם למתרחש על המסך. בזכות עזרים ויזואליים מעולים, ובעזרת התפאורה, התלבושות והאיפור, וכמובן, הפסקול המרתק, חווית המתח והאימה הופכת למושלמת לחלוטין.
זהו אינו סוג הסרטים בהם צופים בבית, דרך המכשיר הנייד או דרך המחשב, או בטלוויזיה בסינדיקציה. זהו סוג הסרטים שעל מנת ליהנות ממנו ולחוות את החוויה, יש לצפות בו בקולנוע, בחושך המוחלט עם הרמקולים המוגברים והמסך הענק.
לא מדובר בסרט "סתמי". יחד עם כל שאר המתרחש בו, כיאה לסרט המציב בראשו דמות שחורה, הוא עוסק בגזענות. למעשה, עלילתו של הסרט, על כל חלקיה, סובבת סביב גזענות. בדרכים רבות, מפורשות ומרומזות, מועברים מסרים רבים בנוגע לגזענות נגד הקהילה השחורה וההתנשאות אותה היא חווה מהקהילה הלבנה. אך לא כמו סרטים אחרים, המעבירים מסרים שכאלו בדרכים "עדינות", סרט זה לא פוחד להשתמש בכל האמצעים לדבר - סטראוטיפים, בוטות וזלזול. כמה וכמה דיאלוגים, עמוקים למדי, מרחיבים בנושא ומעוררים מחשבה רבה אודות העניין.
ישנו גם צידו הפסיכולוגי של הסרט, קטן ככל שיהיה, שתופס את הראש בהפתעה גמורה ומעורר תהיות רבות בנושאי הפסיכולוגיה, פסיכיאטריה והיפנוזה. גם עם צד זה וגם עם צד הגזענות, יצאתי מהסרט בשאלות רבות שהדהדו בראשי ועוררו בי מחשבות רבות.
על כל הנקודות החיוביות האלו, אני חייב לומר - כמה ימים אחר כך, ועוד לא התאוששתי באופן מלא מהסרט וממה שראיתי.
"תברח" נוגע בשלמות, וללא ספק קשה שלא להכתיר אותו כיצירת מופת. אף על פי הביצוע האנמי והמעקצץ של הדמות הראשית, אי-אפשר שלא להתהפנט לעלילה הנהדרת ולדמויות בהן קל להתאהב, לשבת בריתוק מוחלט למסרים אודות גזענות ופסיכולוגיה ולפעום מהמתח הבנוי היטב והאימה המבוצעת בצורה יוצאת דופן. אפשר לסכם את הסרט במילה אחת, "וואו!" (לסימן הקריאה חשיבות רבה), או פשוט לומר - "חובה" (כן, רוצו לצפות בו!).
