סיקור המשחק The Last Guardian
מאת: לידור אטיאס
10 שנים. בפרק הזמן הזה אפשר לעשות כמעט הכל - לחתום הסכמי שלום, לרפא מחלות, לייצר טכנולוגיות חדשות, לחקור והרשימה הזו עוד נמשכת. אבל ישנו עוד דבר אחד, יחיד ומיוחד, שנדרשו כ-10 שנים לפתח אותו - The Last Guardian. זהו משחק ה-PS4 האקסקלוסיבי החדש בפיתוח של מספר סטודיואים וסוני, שכמובן לקחה על עצמה את הפצתו. אלא שבמקרה הזה מדובר במשחק שיש הרבה מה להגיד עליו, רק כרקע, עוד לפני הסיקור עצמו, כך שעוד לפני שארד לסוף דעתי בעניין The Last Guardian, אספר לכם, על קצה המזלג, מה בעצם קרה איתו ולמה זה לקח כל כך הרבה זמן.
10 שנים. בפרק הזמן הזה אפשר לעשות כמעט הכל - לחתום הסכמי שלום, לרפא מחלות, לייצר טכנולוגיות חדשות, לחקור והרשימה הזו עוד נמשכת. אבל ישנו עוד דבר אחד, יחיד ומיוחד, שנדרשו כ-10 שנים לפתח אותו - The Last Guardian. זהו משחק ה-PS4 האקסקלוסיבי החדש בפיתוח של מספר סטודיואים וסוני, שכמובן לקחה על עצמה את הפצתו. אלא שבמקרה הזה מדובר במשחק שיש הרבה מה להגיד עליו, רק כרקע, עוד לפני הסיקור עצמו, כך שעוד לפני שארד לסוף דעתי בעניין The Last Guardian, אספר לכם, על קצה המזלג, מה בעצם קרה איתו ולמה זה לקח כל כך הרבה זמן.
רקע
The Last Guardian נכנס באופן רשמי לתהליך פיתוח עוד בשנת 2007, ועל המלאכה הזו עבד הסטודיו Team Ico, כאשר על עיצוב המשחק וביומו עבד אומיטו אואדה (לפיכך, חלקים מן הקונספט האמנותי שלו והרעיון הכללי בו מבחינה עיצובית נקשרים לפרויקטים קודמים של אואדה, כמו למשל Ico ו-Shadow of the Colossus).
לפי השנה, אפשר להבין בקלות לאיזו פלטפורמה פותח The Last Guardian תחילה - ה-PS3 כמובן. בסופו של דבר, לאחר כשנתיים של פיתוח, E3 2009 היווה את נקודת המפנה ובו המשחק הוכרז על ידי סוני באופן רשמי עם הכרזה לגבי השקה בשנת 2011 עבור ה-PS3 בלבד.
אלא שתכניות לחוד ומציאות לחוד - בפועל המשחק חווה קשיים רבים בפיתוח שלו, סבל ממספר דחיות, ואם כל זה לא הספיק אז דעו כי בסופו של דבר אואדה ושאר חברי Team Ico עזבו את סוני (אואדה נשאר מאוחר יותר כיועץ במסגרת הסטודיו האישי שלו לצד כמה חברי Team Ico).
בשנת 2012 הוא הועבר אל ה-PS4, דבר שבאופן אוטומטי גרם לאנשים לחשוב שהוא לעולם לא יגיע, אבל 3 שנים לאחר מכן הגיע E3 2015 ואז חלה התפנית הגדולה מבחינה ציבורית - The Last Guardian הוכרז כמשחק אקסקלוסיבי ל-PS4 עם תאריך שחרור ב-2016, והשאר כבר היסטוריה. כעת נשאלת השאלה האם המוצר הסופי שווה את כל הדרך המפרכת הזו שעבר הפרויקט, ואנו כאן כדי לספק את הצד שלנו בעניין.
עלילה
*אם אתם לא רוצים לדעת דבר וחצי דבר לגבי העלילה ושמרתם על איפוק למשך כל הזמן הזה, דלגו על החלק הזה בסיקור*
מבחינה עלילתית, הסיפור לא שונה במיוחד בבסיסו מאלו שאפיינו את משחקיו הקודמים של אואדה - הוא מסופר כפלאשבק אל העבר המסופר על ידי אדם בוגר, שבפלאשבק עצמו מוצג כילד צעיר למדי הפוגש במפלצת גדולה דמוית גריפין בשם טריקו. בין השניים נרקם קשר חברי שבין אדם לבעל החיים שלו והם יוצאים יחד להרפתקה.
מבחינה עלילתית, המשחק מוצלח במיוחד, מפני שמדובר בעלילה מעניינת וצבעונית שכוללת מספר תפניות בתוכה ומצליחה לשמור על השחקן מרותק עוד ללא כל קשר למשחקיות, דבר שלא הרבה משחקים ניחנו בו לאורך השנים האחרונות ובכלל.
2 הדמויות המרכזיות בסיפור, הילד הצעיר וטריקו, הן נהדרות והדבר היפה ביותר שניתן לראות בקשר שנרקם בין השניים הוא האופן שבו כל דמות מפרה את משנהה כך שבאופן שיטתי אך יסודי אנו לומדים, בקצב שהמשחק מתווה, עוד ועוד פרטים לגבי הדמויות והסיפור, תוך שאנו מעמיקים לשורש העניין.
בסופו של דבר, לא מדובר בסיפור מושלם, אך הוא בהחלט מעולה וגורם לשחקן להתעמק ולהתעניין במשחק ללא קשר למשחקיות תוך שהוא מתווה בסיס איתן ויציב להמשך המשחק.
משחקיות
המשחקיות היא לחלוטין החלק הכי מעורר מחלוקת ב-The Last Guardian. זכרו - המשחק אמור היה להגיע במקור בשנת 2011, שנה שבה הושק, לדוגמא, Assassin's Creed: Revelations, משחק שהגיע לאחרונה לדור החדש במסגרת האוסף החדש של אציו.
אלא שישנה בעיה גדולה עם המשחקים הללו - הם לא מתאימים להיום, מפני שעולם הגיימינג, כמו כל דבר בחיים, חווה ועובר תהליכים אבולוציוניים ולפיכך מידי שנה, ואולי אפילו מידי כמה חודשים, הסטנדרטים בתחום משתנים בצורה ניכרת ולא ניתן להיוותר אדישים לכך.
לפיכך, כפי שכבר אמרו על האוסף של אציו, כך נכון הדבר גם לגבי The Last Guardian - המשחקיות שלו לא מתאימה ב-100% להיום, וזו נקודת תורפה גדולה בו, שאילולא הסיפור הנהדר של המשחק, עשויה הייתה להכשיל אותו. אלא שבכל זאת ישנם כמה דברים חיוביים וכמה שפחות במשחקיות ולכן אפרט בהרחבה בדיוק במה מדובר.
ראשית, השליטה במשחק, מבחינתי לפחות, היא לא נוחה בשום נדבך שהוא. אם לקחתם כמובן מאליו את מילותיי בכל סיקור שאני כותב כאן על השליטה הנוחה בכל משחק שאני מסקר, דעו לכם שלא כך הדבר, מפני ש-The Last Guardian מהווה תפנית - מסיבה לא ברורה וללא שום הצדקה הוא משתמש במיפוי לא סטנדרטי של מקשים (המיפוי הזה גם לא יעיל מידי ובטח שלא מצדיק שינוי נורמות) תוך שמאוד קשה, גם ככה, לנוע עם הדמות בצורה רגישה ולא גסה, דבר שנדרש לא פעם במשחק ומפתיע מאוד שהתנועה לא הותאמה לעולם המשחק ולדרישותיו מהשחקן.
אלא שדווקא מבחינה אנימטורית The Last Guardian מצטיין ושווה היה לחכות בשביל זה - כל אלמנט כזה או אחר במשחק שקשור לפארקור, אנימציות התנועה הבסיסית, הגלגולים ושאר ירקות הוא פשוט מצוין, הסנכרון בין כל אנימציות המשחק נעשה בצורה מושלמת וכך כל אנימציה טובה גם לגופה וגם לא מפריעה לאנימציות אחרות שמיושמות במשחק.
דבר נוסף שאני מוכרח לציין לטובת המשחק - המשחקיות שלו מורכבת במובן המהנה של המילה - היא מאתגרת באופן שבו שלבי המשחק (נו טוב, לפחות חלקם) דורשים מחשבה והבנה של הסיטואציה, תוך ניתוח האפשרויות הקיימות ומחשבה שהיא הרבה יותר עמוקה מהמחשבה הבסיסית שדורשים המשחקים הפחות טובים בשוק משחקי ההרפתקאות.
האתגר הזה שהמשחק נותן לנו פעם אחר פעם קושר את השחקן למשחק בשלשלאות מטאפוריות עצומות שלא מאפשרות להתנתק מן המשחק לפחות אחרי כמה שעות של משחק, משל נלכדתם על ידי הקסם המיוחד של טריקו והילד הקטן.
אלא שבשלב הזה, אני מוכרח לחזור לנושא השליטה בעקיפין ולציין נקודת תורפה עצומה במשחק שמהווה שיקול מכריע בהחלטה האם לרכוש אותו או לא - השליטה על טריקו במשחק, שליטה שאתם נדרשים לה לא מעט, היא מסורבלת ולא נוחה, ממש כאילו היא מעוניינת לבחון את הסבלנות שלנו באשר לכמות הזמן שעוד נוכל לסבול את העניין הזה.
השליטה הרעועה הזו מתבלטת במספר מקומות ספציפיים במיוחד, אבל לאורך הדרך בשלבים הרגילים היא מורגשת בצורה חלשה והרבה פחות מפריעה מאשר ברגעים המורכבים והקריטיים יותר.
גרפיקה
גרפיקת המשחק היא חלק חיובי מאוד בו, על אף שניכר כי היא לא תגרום למשחק להימנות על רשימת 10 המשחקים היפים של השנה מבחינת גרפיקה איכותית ומודרנית.
מה שיפה בגרפיקה של The Last Guardian הוא דווקא הקונספט האמנותי שלו, קונספט שניכר כי הוקדשו לו שעות רבות של תכנון ופיתוח דמויות וסביבות קודם כל על הנייר ורק לאחר מכן בצורה ממוחשבת (הפירוט של הדמויות והחיבור בין פרטי המשחק מצביע על כך בצורה מובהקת).
הקונספט הזה הוביל לכך שטריקו והילד הקטן בסיפור, כמו גם הסביבות בהן הם מטיילים להם במהלך ההרפתקה שלהם, נוצרו בצורה שהיא מושלמת, לא פחות מזה, ואין ספק כי על אף האיכות הגרפית הלא מושלמת של המשחק, הקונספט האמנותי שלו מפצה על החסר ומייצר כאן חוויה אינטראקטיבית וצבעונית במיוחד שאני לחלוטין עומד לזכור.
סיכום ומסקנות
לסיכום, התלאות שעבר The Last Guardian משתקפות בו בצורה די בולטת לעין, כאשר על אף העלילה המשובחת, הקונספט האמנותי המשגע והאלמנטים היותר חיוביים במשחקיות (לדוגמא - האנימציות), על איכותו של המשחק מעיבים חוסר התאמתו לימינו אנו והשליטה הגרועה על טריקו (במיוחד במקומות מורכבים). בסופו של דבר, מדובר במשחק טוב וכל שאני ממליץ לכם לעשות, אם עדיין לא קניתם את המשחק, הוא לשים על כפות המאזניים את מה שציינתי לחיוב ולשלילה ולפיכך להחליט האם לקנות את המשחק או לא, זה מה שאני עשיתי כשהענקתי את הציון הסופי למשחק.
