ביקורת: "סאות' פארק", סיכום העונה ה-20
אין מילים בפי שיוכלו לתאר את גודל האכזבה מעונתה ה-20 של "סאות' פארק". עם משפט זה אני פותח את הביקורת, משפט זה מסכם את כל שייכתב בביקורת ועם משפט זה אסיים את הביקורת.
ציפיתי וחיכיתי, כמו רבים וטובים אחרים, לעונתה ה-20 של "סאות' פארק", כמו שתלמיד בכיתה י"א מייחל לסיום תקופת הבגרויות (תאמינו או לא, אך זו הדוגמה האפקטיבית ביותר). אך די במהרה, בבכי מר ובהתייסרות רבה, גיליתי כי האמרה הישנה היא לחלוטין נכונה - כגודל הציפייה, גודל האכזבה. עינינו נצצו ופינו נפער, אך חלומותינו נגדמו כשהמציאות סטרה לנו בפנים.
לעונה ה-20, יותר מכל עונה אחרת אי-פעם, היה את הפוטנציאל להפוך לאחת העונות הטובות ביותר, אם לא לטובה ביותר. באמצעות ה"עידן" החדש (המשכיות עלילתית ושימוש במאפייני "דרמה" ו"מתח"), ובעזרת הבחירות לנשיאות ארצות הברית, יכלה להיווצר יצירת מופת היסטורית ובלתי-נשכחת. אך משום מה, קרה בדיוק ההפך.
טרול אינטרנטי חולני בשם "Skankhunt42" אשר מבייש נשים לשם הנאתו היות ו"זה מצחיק" (ומתגלה כג'רלד, אביו של קייל), מלחמת חורמה בין הבנים והבנות בבית הספר היסודי (כולל פרידה נוספת של וונדי מסטן), ניסיון של קרטמן לכפר על עברו ולהפוך לאדם טוב יותר (שמתגלה כשקר מוחלט), התחרטותו של גריסון על העבר ורצונו להפסיד במערכת הבחירות וריצתו של ג'יי ג'יי אברמס לנשיאות באמצעות "אוכמניות זיכרון". חמש עלילות שונות, אשר כל קשר בניהן הוא מקרי לחלוטין; זה מה שהיה לנו העונה.
על הנייר, כרעיונות התחלתיים, העלילות הללו נשמעות לא רעות בכלל ובעלות פוטנציאל רב, אך כשמביטים עמוק פנימה, אל תוך נבכי התסריט, מגלים את ההפך המוחלט - מריחה משעממת, חסרת טעם, ריקה מהומור וסתמית. אחת בתוך השנייה, בחוסר זהירות מוחלט, העלילות הסתבכו ויצרו בלבול וחוסר הבנה, כאילו אנו תקועים הפוכים על מתקן "הסוכרייה" בלונה פארק.
מתוך כל חמשת העלילות (שיצרו לעצמן, משום מה, עלילות משנה רבות מתחתיהן), רק אחת נפתרה והסתיימה (וגם זה בקושי). השאר, איכשהו, נעלמו ונשכחו מאחור, לחלוטין במכוון, כשנשארו סימני שאלה רבים ומורת רוח גדולה, במה שמסתמן כזלזול הטלוויזיוני הגדול ביותר אי-פעם בצופים מצד הסדרה הזו.
ההחלטות שנעשו, בפזיזות, בחוסר זהירות ובלי רצינות, סיבכו את הסדרה בתוך עצמה, ויצרו שאלות שהיא עצמה אינה יכולה לענות עליהן. כך למשל, תעלומת ג'יי ג'יי אברמס ו"אוכמניות הזיכרון" פשוט זכתה להתעלמות מוחלטת, ומרבית ההתרחשויות נשארו עלומות לחלוטין.
זה פשוט חבל כל כך, מפני שמאוד רציתי לראות את ג'יי ג'יי אברמס כנשיא ארצות הברית ומן הסתם רוב הצופים רצו פתרון כלשהו לסוגייה הזו. תחשבו על זה, ברצינות, כל כך הרבה דברים מעניינים ומצחיקים יכלו להיווצר מכך. אבל לא, במקום זאת - התעלמות מוחלטת, כאילו הדבר מעולה לא קרה.
אך דווקא כאן, חייבים להודות (ולהבין), כי זו אינה אשמת הסדרה, לפחות במובנים מסוימים ומאוד ספציפיים. בכל זאת, כמו כולנו, הם האמינו כי הילרי קלינטון תיבחר לנשיאות ארצות הברית ועל כן הרשו לעצמם להשתולל עם גריסון ולהטיל סביבו תעלומות ושאלות רבות, הזויות לחלוטין. אך בסופו של דבר טראמפ, דהיינו גריסון (בעולם של סאות' פארק), נבחר לנשיאות ארצות הברית, והם נאלצו להתמודד עם השלכות מעשיהם.
אבל מעל הכל, בואו נדבר רגע על ההומור. מילא, החולשה העלילתית הזו הייתה מטובלת בהומור כלשהו, אך לא זו המציאות. העונה הזו אפילו לא ניסתה להצחיק, ולו במעט. מבחינתי זה פשוט מקומם. במשך פרקים שלמים, לא עלה בפרצופי אף לא חיוך אחד ולא זכורה לי פעם אחת בה צחקתי.
זו, ללא שום צל של ספק, העונה הגרועה ביותר אי-פעם של הסדרה. אין מילים בפי שיוכלו לתאר את גודל האכזבה מעונתה ה-20 של "סאות' פארק".
