"משפחת סימפסון" עונה 28 פרק 3 - ביקורת טלוויזיה
לא היו לי ציפיות כלשהן לקראת העונה החדשה של "משפחת סימפסון". בכל זאת, כעונה ה-28, צפוי יהיה לחזות כישלון וחולשה יחסית לימים עברו, במיוחד לאור העונות הקודמות שהצטיינו בכך. אך לא כך היה, וכשהחלטתי להעניק לשני פרקי פתיחת העונה הזדמנות נדהמתי מכמה שנהניתי וצחקתי. למרבה ההפתעה, גם הפרק השלישי לא היה רע בכלל.
תזכרו את הפסקה הקודמת, היא תחזור בפסקה הבאה. ולעניין, לפרקינו הנוכחי. בדרך כלל, כמקובל בשימוש במונח "ביקורת" עבור מאמר, כעת אני אמור לציין את תקציר העלילה ולהעניק מעט מידע על ההתרחשויות. אבל זו בעיה. למה? כי אין לי שום מושג לגבי מה קרה בפרק. יש לו עלילה, מן הסתם, אך היא כה מבולבלת ומבלבלת שקשה להבין מה בדיוק התרחש בה. תחילתו של הפרק עסקה במאבק בין שתי קבוצות פוטבול, אחר כך בעיר בוסטון ואז במסר של "אנחנו אף פעם לא מזדקנים". כמכלול, זה הרגיש לי כמעין אסופת קטעים בצורה רנדומלית לתוך תבנית אחת, רק כדי להצדיק את קיומה של התבנית.
אמנם אין כל כך על מה להתעכב, אך דווקא כן הייתי רוצה להקדיש מעט עבור המסר של "אנחנו אף פעם לא מזדקנים", אשר מתקשר לפסקה הראשונה. בדיוק כמו אותה החלטה עם מר ברנס, גם החלטה זו היא סמיוטית למדי. בכמה דיאלוגים ברורים למדי, ושורות מאד ספציפיות, הסדרה מודה כי "הכל אותו דבר" ו"שום דבר אינו משתנה" (או עומד להשתנות), מכירה בהזדקנותה, ואומרת, כמעט לחלוטין במפורשות - "עזבו אותי". היא מציינת את החזרתיות הטמונה בה, דואגת להדגיש כי אין בכוונתה להשתנות וכי טוב לה איך שהיא.
אבל זה לא בהכרח אומר שהיה רע, מפני שעל אף שהמסר הוא בעייתי, אני רואה בו גם כזה שהוא גאוני למדי, והעלילה המבולבלת והמבלבלת גם לא הופכת את הפרק לרע בהכרח. ההומור בפרק היה משובח, והצליח, בצורה יוצאת דופן, להעלות על פניי חיוכים רחבים ולעורר בי צחוק מתגלגל בקול רם. החוסר הניכר בעלילה כלשהי והבלבול הרב שבניסיון להבין את המתרחש נעלם, זאת עת ההומור שהצליח לשמש עבור הצופה הסחת דעת והפנה את תשומת ליבו הצידה. כן, היו לא מעט רגעים לא מצחיקים בעליל אשר הדגישו את החזרתיות של הסדרה, אך כמה מן הבדיחות בפרק היו מבריקות למדי ועמדו על סף הגאונות.
למשך כ-20 דקות, הצלחתי לשכוח מניסיונותיה של הממשלה להתערב בשידור הציבורי ובתקשורת ומכך שאדם אשר צרך סמים קשים מכהן בכנסת, ונכנסתי עמוק לתוך עולמם של הסימפסונים - גן עדן רווי הנאה וחסר דאגות. בערב שבת, רגע לפני שאני שב לשבוע של מרורים, הצלחתי להשכיח ממני את הכל ולפנות לשלווה והנאה.
תודה, "משפחת סימפסון". כנראה שאחרי 599 פרקים, עדיין אפשר להפתיע ולנפץ את כל התחזיות השליליות. נתראה בשבוע הבא, בעוד הנאה צרופה ורווית הומור.
