ביקורת: "סטארטרק: אל האינסוף"
ג'סטין לין, הבמאי של "מהיר ועצבני 3", "מהיר ועצבני 4", "מהיר ועצבני 5" ו"מהיר ועצבני 6", אשר אחראי להפיכת "מהיר ועצבני" לאחת מסדרות הסרטים הפופולריות ביותר בעולם, היה עסוק בתקופה האחרונה בלא לעשות את "מהיר ועצבני". לאחר סכסוך עם חברת ההפצה Universal, לין החליט לעזוב את סדרת הסרטים, ופנה לעסוק בהפקת הסרט החדש בסדרת "מסע בין כוכבים" (אותה מכנים לאחרונה המפיצים בלעז "סטארטרק"). הסרט החדש בבימויו, הוא, ככל הנראה, כפי שבוודאי כבר שמעתם מלא מעט מבקרי קולנוע אחרים, גרסת החלל ל"מהיר ועצבני".
"סטארטרק: אל האינסוף" ("Star Trek Beyond") הוא הפרק השלישי באתחול הקולנועי המחודש לזיכיון "מסע בין כוכבים" הפופולרי והידוע לשמצה מאז שנות ה-60. את האתחול פתח ג'יי ג'יי אברמס ("אבודים") אי-שם ב-2009 כשביים את "סטארטרק", סרט נהדר שבמקביל לשבחי המבקרים זכה גם להצלחה קופתית נאה. ב-2013, אברמס שב לכס הבימוי עבור סרט המשך, "סטארטרק: האויב בתוכנו", שהתאפיין בקדרות יתר על המידה ולא היה טוב כקודמו אך עדיין הצליח לזכות בהצלחה קופתית. כאשר החלה הפקתו של סרט שלישי, אברמס החליט שלא להמשיך כבמאי ולשמש כמפיק בלבד, ופנה לעסוק ב"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" כבמאי.
במקומו של אברמס, לכס הבימוי נשכר ג'סטין לין, מיד לאחר צאתו של "מהיר ועצבני 6" ובדיוק כשהסתכסך והחליט שלא להמשיך הלאה אל "מהיר ועצבני 7". למלאכת הכתיבה נשכרו דאג ג'ונג ("משחקי אמון", המהוקצע בכתיבת דרמות מתח) וסיימון פג (המשתמש כאתנחתאות קומיות בעשרות רבות של סרטי קולנוע ואף מגלם בסדרת האתחול את דמותו של מונטגומרי סקוט, המהוקצע בכתיבת קומדיות). עם הבמאי מומחה האקשן וצמד התסריטאים המגוונים, עלו ציפיות רבות לקראת הסרט הקרב והייתה תקווה כי הוא יצליח לתקן את העוולה אותה יצר אברמס, שלא במכוון, עם "האויב בתוכנו".
ואכן, "סטארטרק: אל האינסוף" הוא בדיוק כל מה ש"האויב בתוכנו" לא הצליח להיות, או בכלל ניסה להיות. בעוד ש"סטארטרק: האויב בתוכנו" היה מבולגן ומבלבל, קודר ואפל יתר על המידה וניסה להיות "בוגר" בדרך שלא כל כך צלחה לו, "סטארטרק: אל האינסוף" הוא מסודר ומובן, קליל, מהנה ודי מודע לעצמו. אז כן, "סטארטרק" הוא לא, די רחוק מלהיות ברמתו הכה גבוהה, אך כשלעצמו, הוא מצליח להיות סרט לא רע בכלל.
בדיוק במקום בו תמה עלילת "האויב בתוכנו", מתחילה עלילת "סטארטרק: אל האינסוף". צוות ספינת החלל אנטרפרייז, בפיקודם של הקפטן ג'יימס קירק (כריס פיין) והקצין הראשון ספוק (זאכרי קווינטו), ממשיך במשימת חמש השנים מטעם צי הכוכבים לחקירת החלל החיצון בגילוי ציוויליזציות חדשות ואבודות, מיפוי החלל והשכנת שלום בסכסוכים בין-גזעיים. הצוות נמצא כבר בשנה השלישית למשימתו, והשהייה הקרובה בין כולם במשך 966 ימים מתחילה לתסכל את הצוות ולשעממו. כשנראה ששום דבר כבר לא יכול לעניין, הצוות נתקל במארב צבאי של קראל (אידריס אלבה), חייזר עלום ומסתורי המעוניין להשמיד את צי הכוכבים. כעת, הצוות, המונה בין היתר את קצין הרפואה ליאונרד מק'קוי (קארל אורבן), קצינת התקשורת ניוטה אוהורה (זואי סלנדה), הטייס הראשי סולו (ג'ון צ'ו), המהנדס הראשי מונטגומרי סקוט (סיימון פג) והנווט הראשי צ'כוב (אנטון ילצ'ין), מתפזר לקצוות שונים בכוכב מיוער ולא ידוע, וצריך למצוא דרך להתאחד ולהביס את קראל בהקדם האפשרי.
עלילת הסרט, שלא בהפתעה, ממוצעת למדי - צפויה, גנרית, די משעממת ונטולת עומק כלשהו. אי-אפשר לומר שציפיתי לעומק כלשהו או לעלילה חדשנית ותסריט שובר גבולות, כי בכל זאת מדובר ב"מסע בין כוכבים", שמאז ומתמיד היה זיכיון משעמם למדי המלא בסרטים לא ממש עמוקים וכאלה עם עלילות לא הגיוניות וחסרות כל פשר. אבל מה שמבדיל את "סטארטרק: אל האינסוף" מקודמיו הוא המודעות לעצמו, וההבנה העצמית כי הוא לא עומד להיות "שובר גבולות", וכי הוא גם לא ינסה.
מבעיית הבינוניות סובל, לצערנו, גם האנטגוניסט של הסרט, קראל, בגילומו של אידריס אלבה. אף על פי העניין המתעורר בדמות והמסתורין העוטף אותה ממש עד סוף הסרט, היא משחזרת אנטגוניסטים רבים ודומים לפניה עם סיבות ומניעים כמעט זהים לחלוטין. בפעם המי יודע כמה, אנחנו מקבלים עוד אנטגוניסט שגולת הכותרת במטרתו היא להראות כי "אחדות אינה הכוח של האנושות, זו החולשה שלה". אך למרות זאת, דבר אינו מפריע לצופה בעת שהוא כוסס את ציפורניו במתח לקראת גילויו של האנטגוניסט, אלא שכשזה קורה, העניין והמסתורין מתפוגגים במהירות.
אך לא רק העלילה והאנטגוניסט סובלים מאנמיות, גם הגיבורים הראשיים. הרעיון התסריטאי של לפזר את חברי צוות האנטרפרייז לנקודות שונות במצבים שונים כדי לראות כיצד יסתדרו, הוא יפה למדי ויכל לעבוד בצורה נהדרת, אך גם הוא מתגלה כגנרי. קירק כבר לא מעורר עניין בדמותו כבשני הסרטים הקודמים, ספוק משעמם בדיוק כמו בשני הסרטים הקודמים ואף יותר, מק'קוי מתחיל להימאס, ניוטה וצ'כוב מבוזבזים וסולו מהווה דמות רקע בלבד (וכסממן בולט לפוליטיקלי קורקט). אלא שמנגד לאלו, נמצא סקוט, אחת מהאתנחתאות הקומיות הטובות ביותר שנראו אי-פעם על המסך, בגילומו הגאוני של סיימון פג, ודמותה החדשה של ג'יילה, לוחמת כיפית, מעניינת ושובת עיניים בגיולמה הנהדר של סופיה בוטלה.
אלא שאת כל חסרונותיו הדי רבים של הסרט, אשר ניכרים בעלילה, באנטגוניסט ובדמויות הממוצעות והמלאות באנמיות גנרית, מכסים הקומדיה, האקשן והוויזואליה. ההברקות הקומיות מצליחות לכפות על החוסר בדרמה וההחלטה לקחת את סיימון פג למלאכת הכתיבה מתגלה כגאונית. הוויזואליה, בעיקר סביב הכוכב הנטוש והמיוער עליו מבלים הגיבורים במשך מרבית הסרט, נהדרת ומעוצבת היטב. וכמובן, כמצופה מסרט של ג'סטין לי - האקשן: בנוי ועשוי היטב ואף מצולם בצורה נהדרת ומרתק.
וכמובן, כמו שכל מבקר קולנוע "נאלץ" לעשות - כמה מילים על אנטון ילצ'ין. השחקן, בתחילת דרכו, הלך לעולמו בחודש יוני האחרון לאחר תאונה מצערת, זאת כשהוא בן 27 בלבד. הוא הספיק לסיים את צילומיו לסרט, כך שלא נעשו בו שינויים נוסח פול ווקר ו"מהיר ועצבני 7". כמעט כל ביקורת אודות הסרט דאגה להעניק לילצ'ין פסקה, לציין את המשחק שלו כגאוני ומרגש ולומר כמה מילים לזכרו. אני מעוניין להתמקד דווקא בסצנה ספציפית, זו האחרונה בה ילצ'ין מופיע בסרט - פנטסטית, וכשתראו תבינו.
בסך הכל, הקומדיה המבריקה, הוויזואליה היפהפייה והאקשן המשובח מצליחים לחפות בצורה לא רעה בכלל על העלילה, האנטגוניסט והגיבורים הממוצעים והגנריים. זוהי אינה פסגת הקריירה של ג'סטין לין, וזוהי גם אינה פסגת הזיכיון של "מסע בין כוכבים", אך זה עדיין סרט קליל וכיפי שאפשר להעביר איתו את הזמן בהנאה.
במקומו של אברמס, לכס הבימוי נשכר ג'סטין לין, מיד לאחר צאתו של "מהיר ועצבני 6" ובדיוק כשהסתכסך והחליט שלא להמשיך הלאה אל "מהיר ועצבני 7". למלאכת הכתיבה נשכרו דאג ג'ונג ("משחקי אמון", המהוקצע בכתיבת דרמות מתח) וסיימון פג (המשתמש כאתנחתאות קומיות בעשרות רבות של סרטי קולנוע ואף מגלם בסדרת האתחול את דמותו של מונטגומרי סקוט, המהוקצע בכתיבת קומדיות). עם הבמאי מומחה האקשן וצמד התסריטאים המגוונים, עלו ציפיות רבות לקראת הסרט הקרב והייתה תקווה כי הוא יצליח לתקן את העוולה אותה יצר אברמס, שלא במכוון, עם "האויב בתוכנו".
ואכן, "סטארטרק: אל האינסוף" הוא בדיוק כל מה ש"האויב בתוכנו" לא הצליח להיות, או בכלל ניסה להיות. בעוד ש"סטארטרק: האויב בתוכנו" היה מבולגן ומבלבל, קודר ואפל יתר על המידה וניסה להיות "בוגר" בדרך שלא כל כך צלחה לו, "סטארטרק: אל האינסוף" הוא מסודר ומובן, קליל, מהנה ודי מודע לעצמו. אז כן, "סטארטרק" הוא לא, די רחוק מלהיות ברמתו הכה גבוהה, אך כשלעצמו, הוא מצליח להיות סרט לא רע בכלל.
בדיוק במקום בו תמה עלילת "האויב בתוכנו", מתחילה עלילת "סטארטרק: אל האינסוף". צוות ספינת החלל אנטרפרייז, בפיקודם של הקפטן ג'יימס קירק (כריס פיין) והקצין הראשון ספוק (זאכרי קווינטו), ממשיך במשימת חמש השנים מטעם צי הכוכבים לחקירת החלל החיצון בגילוי ציוויליזציות חדשות ואבודות, מיפוי החלל והשכנת שלום בסכסוכים בין-גזעיים. הצוות נמצא כבר בשנה השלישית למשימתו, והשהייה הקרובה בין כולם במשך 966 ימים מתחילה לתסכל את הצוות ולשעממו. כשנראה ששום דבר כבר לא יכול לעניין, הצוות נתקל במארב צבאי של קראל (אידריס אלבה), חייזר עלום ומסתורי המעוניין להשמיד את צי הכוכבים. כעת, הצוות, המונה בין היתר את קצין הרפואה ליאונרד מק'קוי (קארל אורבן), קצינת התקשורת ניוטה אוהורה (זואי סלנדה), הטייס הראשי סולו (ג'ון צ'ו), המהנדס הראשי מונטגומרי סקוט (סיימון פג) והנווט הראשי צ'כוב (אנטון ילצ'ין), מתפזר לקצוות שונים בכוכב מיוער ולא ידוע, וצריך למצוא דרך להתאחד ולהביס את קראל בהקדם האפשרי.
עלילת הסרט, שלא בהפתעה, ממוצעת למדי - צפויה, גנרית, די משעממת ונטולת עומק כלשהו. אי-אפשר לומר שציפיתי לעומק כלשהו או לעלילה חדשנית ותסריט שובר גבולות, כי בכל זאת מדובר ב"מסע בין כוכבים", שמאז ומתמיד היה זיכיון משעמם למדי המלא בסרטים לא ממש עמוקים וכאלה עם עלילות לא הגיוניות וחסרות כל פשר. אבל מה שמבדיל את "סטארטרק: אל האינסוף" מקודמיו הוא המודעות לעצמו, וההבנה העצמית כי הוא לא עומד להיות "שובר גבולות", וכי הוא גם לא ינסה.
מבעיית הבינוניות סובל, לצערנו, גם האנטגוניסט של הסרט, קראל, בגילומו של אידריס אלבה. אף על פי העניין המתעורר בדמות והמסתורין העוטף אותה ממש עד סוף הסרט, היא משחזרת אנטגוניסטים רבים ודומים לפניה עם סיבות ומניעים כמעט זהים לחלוטין. בפעם המי יודע כמה, אנחנו מקבלים עוד אנטגוניסט שגולת הכותרת במטרתו היא להראות כי "אחדות אינה הכוח של האנושות, זו החולשה שלה". אך למרות זאת, דבר אינו מפריע לצופה בעת שהוא כוסס את ציפורניו במתח לקראת גילויו של האנטגוניסט, אלא שכשזה קורה, העניין והמסתורין מתפוגגים במהירות.
אך לא רק העלילה והאנטגוניסט סובלים מאנמיות, גם הגיבורים הראשיים. הרעיון התסריטאי של לפזר את חברי צוות האנטרפרייז לנקודות שונות במצבים שונים כדי לראות כיצד יסתדרו, הוא יפה למדי ויכל לעבוד בצורה נהדרת, אך גם הוא מתגלה כגנרי. קירק כבר לא מעורר עניין בדמותו כבשני הסרטים הקודמים, ספוק משעמם בדיוק כמו בשני הסרטים הקודמים ואף יותר, מק'קוי מתחיל להימאס, ניוטה וצ'כוב מבוזבזים וסולו מהווה דמות רקע בלבד (וכסממן בולט לפוליטיקלי קורקט). אלא שמנגד לאלו, נמצא סקוט, אחת מהאתנחתאות הקומיות הטובות ביותר שנראו אי-פעם על המסך, בגילומו הגאוני של סיימון פג, ודמותה החדשה של ג'יילה, לוחמת כיפית, מעניינת ושובת עיניים בגיולמה הנהדר של סופיה בוטלה.
אלא שאת כל חסרונותיו הדי רבים של הסרט, אשר ניכרים בעלילה, באנטגוניסט ובדמויות הממוצעות והמלאות באנמיות גנרית, מכסים הקומדיה, האקשן והוויזואליה. ההברקות הקומיות מצליחות לכפות על החוסר בדרמה וההחלטה לקחת את סיימון פג למלאכת הכתיבה מתגלה כגאונית. הוויזואליה, בעיקר סביב הכוכב הנטוש והמיוער עליו מבלים הגיבורים במשך מרבית הסרט, נהדרת ומעוצבת היטב. וכמובן, כמצופה מסרט של ג'סטין לי - האקשן: בנוי ועשוי היטב ואף מצולם בצורה נהדרת ומרתק.
וכמובן, כמו שכל מבקר קולנוע "נאלץ" לעשות - כמה מילים על אנטון ילצ'ין. השחקן, בתחילת דרכו, הלך לעולמו בחודש יוני האחרון לאחר תאונה מצערת, זאת כשהוא בן 27 בלבד. הוא הספיק לסיים את צילומיו לסרט, כך שלא נעשו בו שינויים נוסח פול ווקר ו"מהיר ועצבני 7". כמעט כל ביקורת אודות הסרט דאגה להעניק לילצ'ין פסקה, לציין את המשחק שלו כגאוני ומרגש ולומר כמה מילים לזכרו. אני מעוניין להתמקד דווקא בסצנה ספציפית, זו האחרונה בה ילצ'ין מופיע בסרט - פנטסטית, וכשתראו תבינו.
