בחזרה לעבר: "עידן הקרח"
ביום חמישי האחרון יצא לאקרנים "עידן הקרח: מסלול התנגשות", הסרט החמישי בסדרת הסרטים המפרכת שמסרבת להיגמר "עידן הקרח". אבל יכול מאוד להיות, כארבע עשרה שנים לאחר צאת הסרט הראשון, כי הפעם מדובר בסרט האחרון בסדרה. בהתחשב בכך שעלילת הסרט החדש תציג את נפילת האסטרואידים על כדור הארץ שגרמה לסופו של עידן הקרח, זה בהחלט נראה כמו דבר הגיוני שעלול לקרות. אז כן, אפשר להזמין את החברים ולפתוח את בקבוקי השמפניה (או המיץ, אם אתם קטינים) - הסוף בהחלט סוף סוף מגיע.
אז, לרגל צאת הסרט החדש בסדרה, ולרגל כך שהוא כנראה האחרון בסדרה, אין דרך טובה יותר מלציין את המאורע מאשר בצפייה חוזרת בסרט הראשון בסדרה. אז, כחלק מפינתנו "בחזרה לעבר" (בפרקים הקודמים: "אקס-מן 2", "מוצאים את נמו" ו"צבי הנינג'ה"), נחזור לסרט הראשון מ-2002, הלוא הוא "עידן הקרח".
עידן הקרח הקטן, האחרון מבין כל עידני הקרח, מתחיל, ואזורים נרחבים מתחילים להתכסות בכמויות נכבדות של שלג ובקרח רב שמקפיא אותם. חיות התקופה נמצאות בסכנה ממשית למוות, והן נאלצות לברוח דרומה לאזורים שעדיין יבשים וחמים. אך מנפרד ("מני"), האחרון מבני מינו הממותות, הולך דווקא צפונה אל השלג והקרח ומתרחק מהחום והיובש. הוא פוגש בעצלן יתום בשם סיד שנצמד אליו מתוך בדידות, ולאחר מכן גם בנמר שנחרבי בשם דייגו שנצמד אליו מתוך אינטרסים. השלושה מוצאים בתינוק בן-אנוש, ולמרות הפחד והשנאה כלפיו ואחד כלפי השני, השלושה מתלכדים לשם החזרת התינוק אל משפחתו.
למעשה, הסיפור מציג את תחילתו של סוף העולם הקדום - עידן הקרח הקטן שישמיד את החיות הפראיות והצמחים הנדירים ובמקביל היוולדותם הראשונית של בני-האנוש. המפגשים הראשונים של החיות עם בני-אנוש, כפי שתוארו במפורש בסרט, נגמרו ברצח המוני של החיות ובהכחדה כוללת של מינן. הסטטוס-קוו משתנה, ואלו שנחשבו לטורפים הופכים לנטרפים. אז כן, הבני-אנוש, בלשון המעטה, לא ממש אהובים על החיות. כך שכאשר החיות נאלצות לבחור בין להציל בן-אנוש לבין לנטוש אותו למוות, מדובר בהחלט בבחירה קשה מלאת התחבטויות, שמתוארות במלואן בסרט. הצגת האינטראקציה הזו היא בהחלט רעיון מדהים, ובניגוד לכל מחשבותיי, הרעיון המדהים בוצע גם באופן מדהים.
כאשר התינוק נמצא בידי שלושת גיבורינו לראשונה, הם לא ממש בטוחים אם להציל אותו. הרי, כשיגדל הוא לא יהיה שונה מאבותיו, וירצח אותם מבלי להתלבט בכלל. לא תהיה לו איזושהי "הכרת תודה", הוא הרי בכלל לא יזכור אותם וגם אם כן, לא יהיה לא אכפת. אך מנגד, הם מבינים שאולי הוא יעשה להם דבר מה בעתיד, אך כעת בהווה הוא לא עושה דבר, ואין לשפוט על פי דבר שעוד טרם נעשה. ואפילו במחשבה תמימה אחת שמועלה, גיבורינו מאמינים באמת ובתמים כי יצליחו לשנות את התינוק, ואולי אפילו את הוריו, כשייראו שהחיות דאגו להחזירו.
לכל דמות יש את הצד שלה בסיפור, וההתחבטויות הפנימיות באמת מצליחות לספק טון רגשי חזק ומאוד בוגר בסרט. מני הוא האחרון מבני מינו, בני האנוש רצחו את כל משפחתו וחבריו, והוא אף נאלץ לחזות ברעייתו ובתינוק שלו נרצחים באכזריות. דעתו בנוגע להצלת התינוק כבר ידועה מראש, אך הוא שם את הרגשות שלו בצד כדי לעזור לתינוק, שלפחות עכשיו, לא עשה דבר ואולי יגדל להיות שונה מבני מינו. דייגו הוא אחד מתוך השבט של האחרונים מבני-מינו, עשרות בודדים שנלחמים כדי לשרוד ונרצחים על ידי בני האנוש פעם אחר פעם, כך שגם דעתו ברורה. אך הוא, בניגוד למני, לא מוכן לחפש את הטוב שבהצלת התינוק, ולאורך כל הדרך מביע פקפוק בצורך המשימה. באשר לסיד - הוא לא חווה שום אבדן הקשור בבני האנוש, ולמעשה הוא מעולם עוד לא פגש בהם, כך שהוא די מעביר את הצד התמים, זה שרק מחפש ומקווה לטוב.
מסעם של השלושה בהחזרת התינוק למשפחתו עובר דרך קילומטרים אינסופיים של שלג וקרח מסוכנים וקטלניים שיכולים להוביל למותם בכל רגע נתון, וחייהם נתונים בסכנה ממשית לא מעט פעמים בסרט. אך למרות הכל, הם ממשיכים במסע ולא מוותרים אפילו לרגע. כפי שדובר עוד לפני כן, ברוב הזמן, הם בכלל לא מבינים למה הם עושים את זה, ולא בטוחים אם בכלל כדאי להמשיך. אבל למרות כל הקשיים הם ממשיכים, לא עוצרים לרגע. וזה באמת מצליח בשיא הפשטות ליצור לסרט רובד רגשי עמוק מאד, שמצליח בכמה רגעים באמת לגרום ללב לפעום ולעין לדמוע.
אך היות ומדובר בסופו של דבר בסרט הנפשה, שמייעד את עצמו ברובו לילדים, הוא לא שוכח לספק לצופה רובד קומי עבה. מי עומד במרכז כל זה? מדובר בסיד, אשר מרבית האתנחתא הקומית מגיעה מהכיוון שלו. לצד הסיפור המרגש והעמוק, נמצא השתוטניק המצחיק והפרוע שעושה שטויות וגורם לכולם להסתבך יותר ממה שהם כבר מסובכים. הדמות מצליחה להעביר בצורה נהדרת הומור מעולה שעובר גם לילדים, גם לנערים וגם למבוגרים, כל זאת בצורה פשוט תמימה ויפהפייה.
וכיאה לסרט הנפשה, חייבים בסופו של דבר לדבר גם על ההנפשה. ובכן, יחסית לכך שזהו סרט משנת 2002 והראשון מבית האולפנים שהפיקו אותו, הטבילה הראשונה במים העמוקים של תעשיית ההנפשה שהייתה אז בשיאה עוברת בצורה חלקה למדי, כאשר בוצעה על הסרט עבודה לא רעה בכלל. אי-אפשר לומר שמדובר בהנפשה "מרשימה", "יוצאת דופן" או "מעוררת התפעלות", אך היא לגמרי בסדר. אז נכון, החיות (ובמיוחד בני האנוש) מעוצבים בצורה סבירה ולא ניכרת השקעה במטרה ליצור עומק באפשרויות הוויזואליה הרבות, וכך גם בכל הנוגע לנוף ולאזורי ההתרחשות האקזוטיים של הסרט, אך זה ניכר רק לעין שמחפשת את זה, ולצופה הפשוט, זה לגמרי בסדר.
הו, וכמובן, איך לא, הסנאי הקדום והידוע לשמצה סקראט. הוא מעין אתנחתא קומית נלווית לסיפור הראשי, ומבליח לעיתים בקטעים, שבכנות, לא ממש קשורים, אך הם מצחיקים ומגיעים בדיוק בזמן הנכון, וגורמים לצחוק מתגלגל. באילמות מוחלטת, ובהתנהגות מוזרה ומיוחדת, הדמות מעבירה נגיעות הומור לא פחות מגאוניות. כבר אז היה צריך לתת לו ספין-אוף, רק חבל שהוא נגרר באותה תבנית של דמות נלווית למשך ארבעה סרטים נוספים.
אגב, דבר מה חשוב שכמעט וברח מזיכרוני אך חשוב לציינו: בסרט צפיתי בדיבוב העברי. בכל הקשור לסרטי הנפשה, ובמיוחד מהעשור הקודם, אני מעדיף לצפות בדיבובים עבריים, כי אז הם בוצעו בצורה נהדרת ומהוקצעת בידי אנשים שידעו מה הם עושים. זה בניגוד להיום, כשמרבית סרטי ההנפשה מדובבים בצורה מזוויעה ולא פחות ממביישת ("לשבור את הקרח" הוא דוגמא מצויינת לכך). לא צפיתי בדיבוב האמריקאי, אך זה העברי עשה עבודה נהדרת של ממש. טוביה צפיר מצליח להעביר את מני וכל רבדיו בצורה נפלאה, יורם יוספסברג מצליח להעניק לצופה את המסתוריות והעומק הנסתר של דייגו, וכמובן - טל פרידמן נהדר ומושלם כסיד, וההחלטה ללהק אותו היא פשוט גאונית.
"עידן הקרח" הוא סרט יפהפה שמצליח לרגש ולהצחיק כאחד, ולהציג את הפשטות והתמימות שבסרטי ההנפשה בתחילת שנות ה-2000, כשבאמת ניסו ליצור אמנות ולא רק כיוונו לרווחים כספיים. הוא בהחלט מתעלה מעל כל ארבעת המשכיו. לא מדובר בטוב ביותר בתחומו, אך הוא בהחלט אחד מהטובים ביותר בתחום הזה, ובהחלט כדאי לצפות בו כחוויה של הורים עם ילדיהם, או עם המשפחה כולה.
אז, לרגל צאת הסרט החדש בסדרה, ולרגל כך שהוא כנראה האחרון בסדרה, אין דרך טובה יותר מלציין את המאורע מאשר בצפייה חוזרת בסרט הראשון בסדרה. אז, כחלק מפינתנו "בחזרה לעבר" (בפרקים הקודמים: "אקס-מן 2", "מוצאים את נמו" ו"צבי הנינג'ה"), נחזור לסרט הראשון מ-2002, הלוא הוא "עידן הקרח".
עידן הקרח הקטן, האחרון מבין כל עידני הקרח, מתחיל, ואזורים נרחבים מתחילים להתכסות בכמויות נכבדות של שלג ובקרח רב שמקפיא אותם. חיות התקופה נמצאות בסכנה ממשית למוות, והן נאלצות לברוח דרומה לאזורים שעדיין יבשים וחמים. אך מנפרד ("מני"), האחרון מבני מינו הממותות, הולך דווקא צפונה אל השלג והקרח ומתרחק מהחום והיובש. הוא פוגש בעצלן יתום בשם סיד שנצמד אליו מתוך בדידות, ולאחר מכן גם בנמר שנחרבי בשם דייגו שנצמד אליו מתוך אינטרסים. השלושה מוצאים בתינוק בן-אנוש, ולמרות הפחד והשנאה כלפיו ואחד כלפי השני, השלושה מתלכדים לשם החזרת התינוק אל משפחתו.
למעשה, הסיפור מציג את תחילתו של סוף העולם הקדום - עידן הקרח הקטן שישמיד את החיות הפראיות והצמחים הנדירים ובמקביל היוולדותם הראשונית של בני-האנוש. המפגשים הראשונים של החיות עם בני-אנוש, כפי שתוארו במפורש בסרט, נגמרו ברצח המוני של החיות ובהכחדה כוללת של מינן. הסטטוס-קוו משתנה, ואלו שנחשבו לטורפים הופכים לנטרפים. אז כן, הבני-אנוש, בלשון המעטה, לא ממש אהובים על החיות. כך שכאשר החיות נאלצות לבחור בין להציל בן-אנוש לבין לנטוש אותו למוות, מדובר בהחלט בבחירה קשה מלאת התחבטויות, שמתוארות במלואן בסרט. הצגת האינטראקציה הזו היא בהחלט רעיון מדהים, ובניגוד לכל מחשבותיי, הרעיון המדהים בוצע גם באופן מדהים.
כאשר התינוק נמצא בידי שלושת גיבורינו לראשונה, הם לא ממש בטוחים אם להציל אותו. הרי, כשיגדל הוא לא יהיה שונה מאבותיו, וירצח אותם מבלי להתלבט בכלל. לא תהיה לו איזושהי "הכרת תודה", הוא הרי בכלל לא יזכור אותם וגם אם כן, לא יהיה לא אכפת. אך מנגד, הם מבינים שאולי הוא יעשה להם דבר מה בעתיד, אך כעת בהווה הוא לא עושה דבר, ואין לשפוט על פי דבר שעוד טרם נעשה. ואפילו במחשבה תמימה אחת שמועלה, גיבורינו מאמינים באמת ובתמים כי יצליחו לשנות את התינוק, ואולי אפילו את הוריו, כשייראו שהחיות דאגו להחזירו.
לכל דמות יש את הצד שלה בסיפור, וההתחבטויות הפנימיות באמת מצליחות לספק טון רגשי חזק ומאוד בוגר בסרט. מני הוא האחרון מבני מינו, בני האנוש רצחו את כל משפחתו וחבריו, והוא אף נאלץ לחזות ברעייתו ובתינוק שלו נרצחים באכזריות. דעתו בנוגע להצלת התינוק כבר ידועה מראש, אך הוא שם את הרגשות שלו בצד כדי לעזור לתינוק, שלפחות עכשיו, לא עשה דבר ואולי יגדל להיות שונה מבני מינו. דייגו הוא אחד מתוך השבט של האחרונים מבני-מינו, עשרות בודדים שנלחמים כדי לשרוד ונרצחים על ידי בני האנוש פעם אחר פעם, כך שגם דעתו ברורה. אך הוא, בניגוד למני, לא מוכן לחפש את הטוב שבהצלת התינוק, ולאורך כל הדרך מביע פקפוק בצורך המשימה. באשר לסיד - הוא לא חווה שום אבדן הקשור בבני האנוש, ולמעשה הוא מעולם עוד לא פגש בהם, כך שהוא די מעביר את הצד התמים, זה שרק מחפש ומקווה לטוב.
מסעם של השלושה בהחזרת התינוק למשפחתו עובר דרך קילומטרים אינסופיים של שלג וקרח מסוכנים וקטלניים שיכולים להוביל למותם בכל רגע נתון, וחייהם נתונים בסכנה ממשית לא מעט פעמים בסרט. אך למרות הכל, הם ממשיכים במסע ולא מוותרים אפילו לרגע. כפי שדובר עוד לפני כן, ברוב הזמן, הם בכלל לא מבינים למה הם עושים את זה, ולא בטוחים אם בכלל כדאי להמשיך. אבל למרות כל הקשיים הם ממשיכים, לא עוצרים לרגע. וזה באמת מצליח בשיא הפשטות ליצור לסרט רובד רגשי עמוק מאד, שמצליח בכמה רגעים באמת לגרום ללב לפעום ולעין לדמוע.
אך היות ומדובר בסופו של דבר בסרט הנפשה, שמייעד את עצמו ברובו לילדים, הוא לא שוכח לספק לצופה רובד קומי עבה. מי עומד במרכז כל זה? מדובר בסיד, אשר מרבית האתנחתא הקומית מגיעה מהכיוון שלו. לצד הסיפור המרגש והעמוק, נמצא השתוטניק המצחיק והפרוע שעושה שטויות וגורם לכולם להסתבך יותר ממה שהם כבר מסובכים. הדמות מצליחה להעביר בצורה נהדרת הומור מעולה שעובר גם לילדים, גם לנערים וגם למבוגרים, כל זאת בצורה פשוט תמימה ויפהפייה.
וכיאה לסרט הנפשה, חייבים בסופו של דבר לדבר גם על ההנפשה. ובכן, יחסית לכך שזהו סרט משנת 2002 והראשון מבית האולפנים שהפיקו אותו, הטבילה הראשונה במים העמוקים של תעשיית ההנפשה שהייתה אז בשיאה עוברת בצורה חלקה למדי, כאשר בוצעה על הסרט עבודה לא רעה בכלל. אי-אפשר לומר שמדובר בהנפשה "מרשימה", "יוצאת דופן" או "מעוררת התפעלות", אך היא לגמרי בסדר. אז נכון, החיות (ובמיוחד בני האנוש) מעוצבים בצורה סבירה ולא ניכרת השקעה במטרה ליצור עומק באפשרויות הוויזואליה הרבות, וכך גם בכל הנוגע לנוף ולאזורי ההתרחשות האקזוטיים של הסרט, אך זה ניכר רק לעין שמחפשת את זה, ולצופה הפשוט, זה לגמרי בסדר.
הו, וכמובן, איך לא, הסנאי הקדום והידוע לשמצה סקראט. הוא מעין אתנחתא קומית נלווית לסיפור הראשי, ומבליח לעיתים בקטעים, שבכנות, לא ממש קשורים, אך הם מצחיקים ומגיעים בדיוק בזמן הנכון, וגורמים לצחוק מתגלגל. באילמות מוחלטת, ובהתנהגות מוזרה ומיוחדת, הדמות מעבירה נגיעות הומור לא פחות מגאוניות. כבר אז היה צריך לתת לו ספין-אוף, רק חבל שהוא נגרר באותה תבנית של דמות נלווית למשך ארבעה סרטים נוספים.
אגב, דבר מה חשוב שכמעט וברח מזיכרוני אך חשוב לציינו: בסרט צפיתי בדיבוב העברי. בכל הקשור לסרטי הנפשה, ובמיוחד מהעשור הקודם, אני מעדיף לצפות בדיבובים עבריים, כי אז הם בוצעו בצורה נהדרת ומהוקצעת בידי אנשים שידעו מה הם עושים. זה בניגוד להיום, כשמרבית סרטי ההנפשה מדובבים בצורה מזוויעה ולא פחות ממביישת ("לשבור את הקרח" הוא דוגמא מצויינת לכך). לא צפיתי בדיבוב האמריקאי, אך זה העברי עשה עבודה נהדרת של ממש. טוביה צפיר מצליח להעביר את מני וכל רבדיו בצורה נפלאה, יורם יוספסברג מצליח להעניק לצופה את המסתוריות והעומק הנסתר של דייגו, וכמובן - טל פרידמן נהדר ומושלם כסיד, וההחלטה ללהק אותו היא פשוט גאונית.
"עידן הקרח" הוא סרט יפהפה שמצליח לרגש ולהצחיק כאחד, ולהציג את הפשטות והתמימות שבסרטי ההנפשה בתחילת שנות ה-2000, כשבאמת ניסו ליצור אמנות ולא רק כיוונו לרווחים כספיים. הוא בהחלט מתעלה מעל כל ארבעת המשכיו. לא מדובר בטוב ביותר בתחומו, אך הוא בהחלט אחד מהטובים ביותר בתחום הזה, ובהחלט כדאי לצפות בו כחוויה של הורים עם ילדיהם, או עם המשפחה כולה.
