בחזרה לעבר: "אקס-מן 2"
ראיתי בחיי המון סרטים, אולי אפילו יותר מידי. בכל פעם שראיתי סרט, עלה בי הצורך העז להעלות את מחשבותיי על הכתב ולשתף בכך את כל מי שבקרבי. מפה לשם, הפכתי למבקר קולנוע. סוג של, תלוי איך אתם מגדירים "מבקר קולנוע". כל סרט שנפלה לחיקי ההזדמנות לצפות בו ולבקר אותו כל עוד הוא רלוונטי היה עבורי עולם ומלואו. אך לפעמים, מה לעשות, צפיתי בסרטים שכבר לא היו רלוונטיים, או אפילו עשור לאחר שהם יצאו, ורצוני לשתף את תחושותיי ומחשבותיי לא התממש. אז הינה, יושב אני היום על כיסא המחשב למול המקלדת, ומכריז על פינה חדשה - "בחזרה לעבר", בה אבקר סרטים... מהעבר. והיום, בהתקשרות לצאתו של "אקס-מן: אפוקליפסה", אבקר את "אקס-מן 2".
אי-שם בשנת 2000, לפני "ספיידרמן" של סם ריימי ובוודאי שלפני היקום הקולנועי של מארוול, יצא לו סרט גיבורי-העל הראשון במיינסטרים, "אקס-מן". הסרט, בבימויו של בריאן סינגר, הצליח להראות לעולם שקומיקס זה לא רק לילדים ושאפשר לעבד אותו לסרט קולנוע באורך מלא. מדובר בסרט מעולה כמעט מכל בחינה - עלילה, דמויות ואפקטים (כן, היו אז אפקטים) - ועד היום, כשש עשרה שנים לאחר שיצא, הסרט עדיין מחזיק מעמד ועדיין מהנה לצפות בו.
בשנת 2003, כמתבקש, הגיע לו לבתי הקולנוע סרט המשך, שענה לשם הפשוט "אקס-מן 2". שם, למעשה, החלה תרבות ה"בואו נעשה סרט מעולה שישנה את ההיסטוריה ואז נעשה לו המשך בשביל כסף" (ראו ערך: "הנוקמים"). אך למרבה ההפתעה, ובניגוד גמור לאשר קורה בימינו אנו, ההמשך היה טוב יותר מהמקור, מכל בחינה שהיא. כל מה שהיה טוב בסרט המקור, היה טוב עוד יותר בסרט ההמשך.
וזה היה, למעשה, תמצית הדעה שלי על הסרט. אם מעניין אתכם, אולי, לדעת בפירוט מה אהבתי בסרט ולמה אני חושב שהוא אחד מסרטי גיבורי-העל הטובים ביותר בהיסטוריה של סרטי גיבורי-העל, תאלצו להמשיך לקרוא. מה לעשות, ככה העולם עובד. אבל, תנו לי להבטיח לכם - לא יהיה מדובר בפירוט משעמם וארוך, רק סיקור קצרצר וקולע. וכן, אני יודע שכעת עברתי על המשפט הבסיסי ביותר שלימדו אותי ללכת לפיו כל חיי - "אין הנחתום מעיד על עיסתו". לא עלינו, הקידום העצמי של אנשים בשנת 2016...
לאחר אירועי הסרט הקודם, בו האקס-מן בהנהגת צ'ארלס אקסבייר נלחמו באחוות המוטאנטים בהנהגת אריק לנשר, השנאה העולמית של האנושות כנגד המוטאנטים עולה וגדלה. הקולונל הצבאי ויליאם סטרייקר, שונא מובהק של המוטאנטים, מחליט כי הפתרון היחיד ל"בעיה" היא להשמיד אותה. לשם כך, הוא מתמרן מוטאנט לאיים על חיי נשיא ארצות הברית, זאת על מנת שהנשיא יזדעזע ויעניק לסטרייקר את מבוקשו - סמכויות צבאיות ללכידת מוטאנטים. כאשר סטרייקר זוכה לסמכויות המבוקשות, הוא לוכד את צ'ארלס אקסבייר ומתמרן אותו להשתמש בכוחותיו עבור השמדת הגזע המוטאנטי בכללותו. כעת, כשחייהם של מיליונים מוטלים בסכנה, האקס-מן הנותרים נאלצים לשתף פעולה עם אחוות מוטאנטים ולעצור את סטרייקר מהשמדה כוללת.
סרטי האקס-מן מאז ומתמיד היוו מראה כואבת לעולם שלנו והעבירו מסרים חברתיים בנושא גזענות, וזו הנקודה הטובה ביותר להתחיל בה את הביקורת על הסרט. המוטאנטים הם מעין משל לדחויי החברה, אלו ששונים מאיתנו ולכן אנחנו מדחיקים אותם, מעין דוגמה לבני מיעוטים או הומוסקסואלים, למשל. הסרט לא מביא לנו איזשהו סיפור הרואי על הצלת העולם מנבל שרוצה להשמיד אותו מסיבות כאלו או אחרות, הוא מביא לנו סיפור מרגש ומלא עומק על אנשים שונים שנדחים מהחברה ובסך הכל רוצים להגן על מקומם וזכויותיהם. הקרב הבדיוני בין המוטאנטים לבני האנוש על מקומם בחברה מדמה בצורה מצוינת למאבק האמיתי בין השונים והמודחקים לרגילים והמקובלים על מקומם בחברה.
הסרט, בניגוד לסרטים של ימינו, כמעט וחסר בסצנות אקשן ופעולה. יש כאלו כמובן, כמצופה מסרט גיבורי-על, אך הדגש העיקרי בתסריט הוא על פיתוח הדמויות מלא הדיאלוגים המרגשים ופיתוח העלילה מלא הדרמה המעולה. נשמע קצת מוזר בימינו, סרט גיבורי-על שיש בו בקושי עשר סצנות אקשן (ספור, תבדקו בעצמכם), אך זו למעשה חזקתו הגדולה של הסרט. הוא לא מסתמך על אפקטים מיוחדים, פיצוצים או מכות, ונותן לעלילה ולדמויות הפשוטות להריץ אותו.
כל דיאלוג בסרט הוא עולם ומלואו, וניכר שמדובר בתסריט לא פחות מגאוני. פרט למסרים החברתיים ולהדמות המוטאנטים ובני האנוש בבדיון לשונים והרגילים במציאות, הסרט זוכר שפרט לעלילה נמצאות גם דמויות והוא דואג לפתח אותן בצורה מצוינת. כל דמות זוכה בדיוק לזמן לה היא זקוקה על מנת שנבין מי ולמה היא. מערכת היחסים של רוג עם אייסמן מוצגת בצורה נפלאה וניתנת לחיבור בקלות, ג'ין ממשיכה להיות מסתורית ומרתקת ומערכת היחסים שלה עם סקוט הקורצת ללוגאן מאד מרגשת, מערכת היחסים של סטורם ונייטקרולר סוחפת ויפהפייה ומיסטיק ממשיכה להיות מסתורית ושובת עיניים.
אבל כמו שכבר אמרתי, לא רק דרמה נמצאת בסרט הזה. נכון, אין הרבה סצנות אקשן, אך כשיש, מרגישים שיש. החל מסצנת הפתיחה הנהדרת עם נייטקרולר, דרך טפריו הנשלפים של לוגאן, ועד הסיום המרגש עם ג'ין, מורגשת כוריאוגרפיה נהדרת של אקשן והכוחות של המוטאנטים מוצגים לראווה בצורה נהדרת. הסרט הזה מוכיח, יותר מכל, שקרב לא חייב לכלול בו אינספור פיצוצים או עיר שלמה שנקרעת לגזרים, רק שני פרטנרים שנלחמים זה בזה בפשטות (ועם סיבות הגיוניות).
הסרט גם משוחק לא רע בכלל. פמקה ינסן נהדרת בתור ג'ין גריי, רבקה רומיין מצליחה להמחיש את מיסטיק בצורה שובת עיניים, איאן מק'קלן מרתק בתור מגנטו, אלן קאמינג פנטסטי בתור נייטקרולר, בריאן קוקס משובח בתור ויליאם סטרייקר, שון אשמור ואנה פקווין מרגשים בתור אייסמן ורוג ויו ג'קמן מוכח כבחירה מצוינת בתור וולברין. עם זאת, ראוי לציין שהאלי ברי בינונית ומטה בתור סטורם, פטריק סטיוארט משעמם בתור פרופסור X וג'יימס מרסדן ממוצע בתור סייקלופס.
נכון, קצת קשה לומר שהסרט מצליח להחזיק מעמד לימינו אנו של שנת 2016 מבחינת האקשן והקצב שלו, אך זו בדיוק החזקה שלו, צריך להסתכל עליו בהתאם לתקופה בה הוא יצא, ומיד ניתן להבין שהוא לא מנסה להיות שובר קופות מלא פיצוצים וערים נחרבות, אלא רק סרט אמנותי מלא בדרמה מרגשת עם מסרים ונקודות למחשבה. הדרמה והעומק הרגשי כל כך מצוינים ומלווים בתסריט גאוני, עד שאני מרשה לעצמי לומר כי מדובר בסרט מושלם לחלוטין. ללא שום צל של ספק, מדובר בסרט הטוב ביותר בסדרת סרטי האקס-מן, ובאחד מסרטי גיבורי-העל הטובים ביותר בהיסטוריה בכלל.
