ביקורת: "המגשר"
כשתגיעו ללבנון, ותנחתו בשדה התעופה בביירות, תיתקלו באנשים שממנגלים בחופשיות ברחובות וסוחבים על גבם בשר חי. כשיתחילו יריות חיות, נסו להתעלם, כי זה די חלק מהשגרה שם. אבל אל תצלמו, כי זה מסוכן. נחמה לא תמצאו אפילו בחופים, כי שם מתהלכים גמלים שחוסמים את השיזוף והרחצה. המצב, בסך הכל, לא משהו - הרס ומוות, ובכמויות פשוט מטורפות. אבל בסדר, ככה זה אצל הערבים. וזה למרות שאש"ף דווקא רוצים שלום, אם כי כסף מעניין אותם דווקא יותר מכל. וגם ישנו הקשר היהודי, כי ישראל היא זו שמחרחרת מלחמה ומחפשת כיצד להנחית את זרועה על שכניה הצפוניים. אבל בתוך כל הכאוס חסר ההיגיון הזה, נמצא אי של שפיות - ארצות הברית, שלה רק כוונות טובות ורצון לכינון שלום.
זה, בתכל'ס, המסר הכללי של "המגשר" ("Beirut", אבל לכו תפיצו בארץ סרט בשם הזה). עם שוט של כדקה המתמקד בדגל ארצות הברית, וחתימתו של הסרט בקטע מהארכיון בו רייגן מבהיר את תקוותם האמתית והכנה של האמריקאים לשלום - קשה שלא להבין מה המטרה האמיתית של הסרט, והיא להאדיר את ארצות הברית. ובדרך, אם אפשר - לרמוס את הערבים ואת ישראל, כי הם בכל זאת טיפוסים בוגדניים שאסור לסמוך עליהם ומונעים מאינטרסים שגויים.
אבל אין לי בעיה עם זה, לפחות לא במידה מסוימת. הסרט מתפזר לעבר כל כך הרבה כיוונים, ובלא מעט רגעים קשה להבין מה היא האג'נדה אותה הוא מנסה להעביר. לרגע ישנה הזדהות והבנה עם הישראלים, ולאחר מכן העצמה של הערבים. לפעמים ישראל היא בעלת ברית הגונה, ולפעמים זו מדינה אינטרסנטית שרק מחפשת דרכים שיתירו לה שימוש בכוח. מידי פעם הערבים הם קרבן של הנסיבות, וברב הזמן אלו חיות אדם שרק דם נמצא בעיניהם. אבל בכל מקרה שיהיה, האמריקאים יהיו החפים מפשע שנפגעים, אף על פי שהם רק מחפשים כיצד לפתור את המצב לתועלת כל הצדדים. בסך הכל זה טוב, שיש הצגה של שני צידי המתרס וניתנת לצופה הזכות והיכולת לבחור צד. ואני לגמרי סבבה עם זה שהאמריקאים הם קדושים מעונים, זה תקין לחלוטין. אם סרטים רוצים להעביר אג'נדה, שיעבירו אותה. אבל שיתרכזו בה, ולא יתפזרו לכל כך הרבה כיוונים. כי אז, הם רק יוצרים מצג של המצב. וזה די סתמי וחסר תכלית, כי עדיף כבר לצפות במהדורת החדשות המרכזית או באיזה סרטון של "כאן", שם זה יהיה קצר וקולע.
הסרט מציג את לבנון שלאחר מלחמת האזרחים ולפני המלחמה עם ישראל, ממש בתחילת שנות ה-80. ואת זה, דווקא, הוא עושה טוב. ההשפעות על החברה מצוירות בצורה נהדרת - הפקרות שלטונית ושחיתות מפלגתית, יד קלה על ההדק ושימוש חופשי בנשקים, שכונות החרחורות בהרס שלא מפסיק, וחוסר וודאות וחשש מצד האזרחים שנאלצים להיעמד בלב הסכסוך. הסצנות בהן נראה ההרס בלבנון, הרגעים החוזרים בהם מתרחש ירי ומתבצעים פיגועים, והסוריאליסטיות ששזורה בכל זה - מפעימים, זה מתאר בצורה כמעט מדויקת את המצב בלבנון של אותם ימים.
הסיפור עוקב אחר מייסון (ג'ון האם), שמגויס על ידי יחידה ממשלתית סמויה לסייע במשא ומתן עם מחבלים בנוגע לסוכן צבאי. כל מילה שאוסיף תהיה ספוילר, כנראה. אבל זה לא ממש משנה, כי לא העלילה היא המרכז בסרט. העלילה, כך נראה, היא רק כלי עבור הצגת האג'נדה. ואם כך, לא היה עדיף סיפור שעוסק בסכסוך וזהו? הצורך בסיפור מסגרת, ממש (אבל ממש) לא מובן, כי ברב הזמן הוא מרגיש די מיותר. הייתי יכול להבין את זה שהערבים תחמנים גם בלי ליצור רומן בין שתי דמויות. מה, לא?
ואם בכל זאת איאלץ להתייחס, אתייחס. ג'ון האם פשוט מדהים, וזה די כל מה שיש לי לומר. אף על פי התחלה צולעת, במהרה מתבררת תצוגת משחק מרשימה שמשלבת בין דרמה להומור ובצורה יוצאת דופן. הוא לא רק חתיך, הוא גם שופע כריזמה וקסם אישי - שובה את הקהל. אלו שסביבו גם בסדר, אבל לא ממש יותר מזה.
בסך הכל, מדובר בסרט לא רע בכלל. הוא לא טוב, הוא פשוט בסדר. אבל הוא היה יכול להיות טוב, אם היו בוחרים במה להתעסק. כסרט העוסק בסכסוך הלבנוני של שנות ה-80 מדובר בתוצר מעולה, אך כסרט דרמה המתמקד באיזה סוכן ממשלה אמריקאי הוא משמים. אם הסרט היה מתרכז בחלק הטוב שבו, הוא היה פשוט מעולה. אז זה כיף, שיש סרט בו אפשר למצוא איזון בין שתי דעות מנוגדות ולקבל תמונה של סכסוך משני צדדי המתרס. זה אפילו מעורר הערכה, באמת. רק חבל שהאמריקאים הם חסינים לביקורת, ושבמקום התמקדות בעיקר ישנו עיסוק בטפל. זה סרט טוב, אבל הוא היה יכול להיות טוב יותר.
ציון סופי: 7.5 מתוך 10
אבל אין לי בעיה עם זה, לפחות לא במידה מסוימת. הסרט מתפזר לעבר כל כך הרבה כיוונים, ובלא מעט רגעים קשה להבין מה היא האג'נדה אותה הוא מנסה להעביר. לרגע ישנה הזדהות והבנה עם הישראלים, ולאחר מכן העצמה של הערבים. לפעמים ישראל היא בעלת ברית הגונה, ולפעמים זו מדינה אינטרסנטית שרק מחפשת דרכים שיתירו לה שימוש בכוח. מידי פעם הערבים הם קרבן של הנסיבות, וברב הזמן אלו חיות אדם שרק דם נמצא בעיניהם. אבל בכל מקרה שיהיה, האמריקאים יהיו החפים מפשע שנפגעים, אף על פי שהם רק מחפשים כיצד לפתור את המצב לתועלת כל הצדדים. בסך הכל זה טוב, שיש הצגה של שני צידי המתרס וניתנת לצופה הזכות והיכולת לבחור צד. ואני לגמרי סבבה עם זה שהאמריקאים הם קדושים מעונים, זה תקין לחלוטין. אם סרטים רוצים להעביר אג'נדה, שיעבירו אותה. אבל שיתרכזו בה, ולא יתפזרו לכל כך הרבה כיוונים. כי אז, הם רק יוצרים מצג של המצב. וזה די סתמי וחסר תכלית, כי עדיף כבר לצפות במהדורת החדשות המרכזית או באיזה סרטון של "כאן", שם זה יהיה קצר וקולע.
הסרט מציג את לבנון שלאחר מלחמת האזרחים ולפני המלחמה עם ישראל, ממש בתחילת שנות ה-80. ואת זה, דווקא, הוא עושה טוב. ההשפעות על החברה מצוירות בצורה נהדרת - הפקרות שלטונית ושחיתות מפלגתית, יד קלה על ההדק ושימוש חופשי בנשקים, שכונות החרחורות בהרס שלא מפסיק, וחוסר וודאות וחשש מצד האזרחים שנאלצים להיעמד בלב הסכסוך. הסצנות בהן נראה ההרס בלבנון, הרגעים החוזרים בהם מתרחש ירי ומתבצעים פיגועים, והסוריאליסטיות ששזורה בכל זה - מפעימים, זה מתאר בצורה כמעט מדויקת את המצב בלבנון של אותם ימים.
הסיפור עוקב אחר מייסון (ג'ון האם), שמגויס על ידי יחידה ממשלתית סמויה לסייע במשא ומתן עם מחבלים בנוגע לסוכן צבאי. כל מילה שאוסיף תהיה ספוילר, כנראה. אבל זה לא ממש משנה, כי לא העלילה היא המרכז בסרט. העלילה, כך נראה, היא רק כלי עבור הצגת האג'נדה. ואם כך, לא היה עדיף סיפור שעוסק בסכסוך וזהו? הצורך בסיפור מסגרת, ממש (אבל ממש) לא מובן, כי ברב הזמן הוא מרגיש די מיותר. הייתי יכול להבין את זה שהערבים תחמנים גם בלי ליצור רומן בין שתי דמויות. מה, לא?
ואם בכל זאת איאלץ להתייחס, אתייחס. ג'ון האם פשוט מדהים, וזה די כל מה שיש לי לומר. אף על פי התחלה צולעת, במהרה מתבררת תצוגת משחק מרשימה שמשלבת בין דרמה להומור ובצורה יוצאת דופן. הוא לא רק חתיך, הוא גם שופע כריזמה וקסם אישי - שובה את הקהל. אלו שסביבו גם בסדר, אבל לא ממש יותר מזה.
בסך הכל, מדובר בסרט לא רע בכלל. הוא לא טוב, הוא פשוט בסדר. אבל הוא היה יכול להיות טוב, אם היו בוחרים במה להתעסק. כסרט העוסק בסכסוך הלבנוני של שנות ה-80 מדובר בתוצר מעולה, אך כסרט דרמה המתמקד באיזה סוכן ממשלה אמריקאי הוא משמים. אם הסרט היה מתרכז בחלק הטוב שבו, הוא היה פשוט מעולה. אז זה כיף, שיש סרט בו אפשר למצוא איזון בין שתי דעות מנוגדות ולקבל תמונה של סכסוך משני צדדי המתרס. זה אפילו מעורר הערכה, באמת. רק חבל שהאמריקאים הם חסינים לביקורת, ושבמקום התמקדות בעיקר ישנו עיסוק בטפל. זה סרט טוב, אבל הוא היה יכול להיות טוב יותר.
ציון סופי: 7.5 מתוך 10
