בקצרה - 06: פורש מ"עסקי גיבורי-על"? הנס צימר דווקא נמצא בלב העניינים, ולכן זה זמן נהדר להיזכר ביצירותיו האהובות
זמן לא רב לאחר שסיים את עבודתו על "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק", המלחין הנס צימר הצהיר כי הוא פורש מ"עסקי גיבורי-על". עברו מאז כשנתיים בלבד, וכבר כעת ההכרזה הזו הספיקה להישבר. לא מכבר, נחשף כי הוא ילחין את פסקול "אקס-מן: הפניקס האפלה". לרגל חזרתו, החלטתי לשוב ולהאזין למלאכות העבר שלו האהובות ביותר עליי.
מקוריותו של צימר ויכולותיו המוזיקליות הנעלות בלתי ניתנות לערעור. האיש, בן ה-60, הספיק כבר לזכות בשורה מרשימה של פרסים יוקרתיים, ובניהם גם Oscar ו-Grammy. הוא אחד מהמלחינים המבוקשים ביותר בהוליווד, ואולפני רבים מחזרים אחריו כאין קץ. עבודותיו מגוונות ביותר, וניחנות בייחודיותן. לצד "איש הגשם" ו"הכי טוב שיש" וגם "מדגסקר" ו"באטמן", הכל מהכול - דרמה, קומדיה, פעולה. השוני בין כל פסקול ניכר, כשכל אחד מתאפיין בצורה שונה לחלוטין.
יהיה זה קשה לדרג את הפסקולים אותם הוא הלחין בחלוף השנים, כי יש עשרות כאלו וכי כל יצירותיו פשוט נפלאות. כן, גם סרטים כמו "הפנים האחרונות" או "The Boss Baby". גם אם מדובר בסרט גרוע, צימר יצליח לעדן את החוויה דרך המנגינות המעולות אותן הוא יוצר. בכל ז'אנר, בין אם מדובר בדרמה או בפעולה, הוא מצליח לשבות את האוזן וליצור קסם. ולכן, פשוט אציין את מלאכותיו האהובות עליי באופן אישי.
* הרב המוחלט, כנראה, הספיק כבר לשכוח כי סדרת סרטי הפנטזיה בכיכובו של ג'וני דפ לא תמיד הייתה כזו גרועה. "שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה", למשל. הנקודה החיובית הטובה ביותר, שאפשר לזקוף לזכות בבירור, היא הפסקול. הלחנים השונים השתלבו עם המתרחש בצורה נהדרת והעצימו את החוויה בדרך יוצאת דופן, כשרגעי הומור נשמעו בקלילות ורגעי דרמה בכבדות. השילוב בין שני העולמות, המנוגדים לכאורה, נעשה בדרך מעולה, ודווקא הערבוב חסר האבחנה בין אלו נעשה לסימן ההיכר של הסדרה. וכמובן, לא אסיים מבלי לציין את מוזיקת הנושא הקליטה והמהפנטת.
* קשה לי להסביר בדיוק למה, אבל אני פשוט מאוהב ב"דנקרק". קשה לי לחשוב על חסרונות שאפשר לציין בהקשר אליו, כשבעיקר עולים לראשי יתרונות רבים. ובראשם, אם היה בכך ספק, אני תולה את הפסקול. עבודת הסאונד אמנם בולטת יותר, אך גם הפסקול תופס נתח עיקרי. ההשתלבות בסצנות הפעולה והדרמה, והדרך בה הוא הצליח להעצים את המתרחש ולהגביר את התחברותו של הצופה אל הדמויות... וואו, באמת.
* אני די בטוח שאין צורך בפירוט ובהסברים במקרה הנוכחי, כי מספיק רק לציין את שם הסרט - "מלך האריות". נכון, צימר לא אחראי על שירי המחזמר, אך הוא כן אמון על שאר המוזיקה. בין הסצנה בה מופסה מת לרצף השיגעונות של טימון ופומבה מפרידות דקות בודדות, אך מה שיכל להפוך לאסון נעשה דווקא בצורה נהדרת. הלחנים השובים הצליחו ללכוד את אזני הצופה בצורה יוצאת דופן, ועוררו רגש בלתי ניתן לביטוי.
* אף על פי שבמדיה הטלוויזיונית ישנן כבשים שחורות בעולם ההנפשה כפטריות לאחר הגשם, קשה למצוא שכאלו במדיה הקולנועית. אבל זה לא שאין, כי יש. "קונג פו פנדה 2", למשל. בניגוד מוחלט לקלילות ולילדותיות של קודמו, ההמשך פנה לכיוון בוגר במיוחד ואף מעט אפל. כילד, אודה כי קצת פחדתי. המוזיקה הדרמתית הצליחה להבהיל אותי, והלחנים הכבדים ערערו אותי. כן, עד כדי כך. ובגלל זה, אני נוהג לטעון עד היום כי לא מדובר בסרט שמיועד לילדים. כשגדלתי וצפיתי בו שוב, הבעתי כלפיו מידה מסוימת של הערצה. מדובר בתוצר שונה וייחודי בתחומו. דווקא אותה מוזיקה שהפחידה וערערה, הפכה פתאום למושכת ואף ולנעימה. בין אם זה בדיאלוגים הכבדים, או בין אם זה בסצנות הפעולה האלימות במיוחד. תענוג לאוזניים.
* קשה לקבוע בדיוק את הז'אנר אליו "רנגו" משתייך, אבל זה לא ממש משנה, כי זו פשוט יצירת מופת. מדובר באחד מהמערבונים הטובים ביותר בכל הזמנים, ורבים יופתעו מכך שהוא בכלל מונפש. האווירה המדברית, מלאת המסתורין, הועברה בעיקרה דרך הפסקול. יהיה זה חטא לומר כי הוא מיוחד, היות ו... הוא פשוט, לא ממש מעבר. אבל אולי זה דווקא הקסם שבו, בדיוק כמו שזה הקסם של הסרט עצמו - הפשטות הזו, שאיכשהו מבדילה את עצמה מכל השאר.
* אקדים ואציין כי דווקא לא מדובר באחת מיצירותיו הטובות ביותר של צימר, אם כי היא האהובה עליי ביותר - "איש הפלדה". אני מכיר בעל פה את רב הפסקול, ונוהג לזמזם להנאתי את מוזיקת הנושא ועוד כמה לחנים. הוא פשוט מצליח לייחד את עצמו מכל דבר אחר, והמקוריות בו כל כך ניכרת.
עקבו אחרינו בפייסבוק.
יהיה זה קשה לדרג את הפסקולים אותם הוא הלחין בחלוף השנים, כי יש עשרות כאלו וכי כל יצירותיו פשוט נפלאות. כן, גם סרטים כמו "הפנים האחרונות" או "The Boss Baby". גם אם מדובר בסרט גרוע, צימר יצליח לעדן את החוויה דרך המנגינות המעולות אותן הוא יוצר. בכל ז'אנר, בין אם מדובר בדרמה או בפעולה, הוא מצליח לשבות את האוזן וליצור קסם. ולכן, פשוט אציין את מלאכותיו האהובות עליי באופן אישי.
* הרב המוחלט, כנראה, הספיק כבר לשכוח כי סדרת סרטי הפנטזיה בכיכובו של ג'וני דפ לא תמיד הייתה כזו גרועה. "שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה", למשל. הנקודה החיובית הטובה ביותר, שאפשר לזקוף לזכות בבירור, היא הפסקול. הלחנים השונים השתלבו עם המתרחש בצורה נהדרת והעצימו את החוויה בדרך יוצאת דופן, כשרגעי הומור נשמעו בקלילות ורגעי דרמה בכבדות. השילוב בין שני העולמות, המנוגדים לכאורה, נעשה בדרך מעולה, ודווקא הערבוב חסר האבחנה בין אלו נעשה לסימן ההיכר של הסדרה. וכמובן, לא אסיים מבלי לציין את מוזיקת הנושא הקליטה והמהפנטת.
* קשה לי להסביר בדיוק למה, אבל אני פשוט מאוהב ב"דנקרק". קשה לי לחשוב על חסרונות שאפשר לציין בהקשר אליו, כשבעיקר עולים לראשי יתרונות רבים. ובראשם, אם היה בכך ספק, אני תולה את הפסקול. עבודת הסאונד אמנם בולטת יותר, אך גם הפסקול תופס נתח עיקרי. ההשתלבות בסצנות הפעולה והדרמה, והדרך בה הוא הצליח להעצים את המתרחש ולהגביר את התחברותו של הצופה אל הדמויות... וואו, באמת.
* אני די בטוח שאין צורך בפירוט ובהסברים במקרה הנוכחי, כי מספיק רק לציין את שם הסרט - "מלך האריות". נכון, צימר לא אחראי על שירי המחזמר, אך הוא כן אמון על שאר המוזיקה. בין הסצנה בה מופסה מת לרצף השיגעונות של טימון ופומבה מפרידות דקות בודדות, אך מה שיכל להפוך לאסון נעשה דווקא בצורה נהדרת. הלחנים השובים הצליחו ללכוד את אזני הצופה בצורה יוצאת דופן, ועוררו רגש בלתי ניתן לביטוי.
* אף על פי שבמדיה הטלוויזיונית ישנן כבשים שחורות בעולם ההנפשה כפטריות לאחר הגשם, קשה למצוא שכאלו במדיה הקולנועית. אבל זה לא שאין, כי יש. "קונג פו פנדה 2", למשל. בניגוד מוחלט לקלילות ולילדותיות של קודמו, ההמשך פנה לכיוון בוגר במיוחד ואף מעט אפל. כילד, אודה כי קצת פחדתי. המוזיקה הדרמתית הצליחה להבהיל אותי, והלחנים הכבדים ערערו אותי. כן, עד כדי כך. ובגלל זה, אני נוהג לטעון עד היום כי לא מדובר בסרט שמיועד לילדים. כשגדלתי וצפיתי בו שוב, הבעתי כלפיו מידה מסוימת של הערצה. מדובר בתוצר שונה וייחודי בתחומו. דווקא אותה מוזיקה שהפחידה וערערה, הפכה פתאום למושכת ואף ולנעימה. בין אם זה בדיאלוגים הכבדים, או בין אם זה בסצנות הפעולה האלימות במיוחד. תענוג לאוזניים.
* קשה לקבוע בדיוק את הז'אנר אליו "רנגו" משתייך, אבל זה לא ממש משנה, כי זו פשוט יצירת מופת. מדובר באחד מהמערבונים הטובים ביותר בכל הזמנים, ורבים יופתעו מכך שהוא בכלל מונפש. האווירה המדברית, מלאת המסתורין, הועברה בעיקרה דרך הפסקול. יהיה זה חטא לומר כי הוא מיוחד, היות ו... הוא פשוט, לא ממש מעבר. אבל אולי זה דווקא הקסם שבו, בדיוק כמו שזה הקסם של הסרט עצמו - הפשטות הזו, שאיכשהו מבדילה את עצמה מכל השאר.
* אקדים ואציין כי דווקא לא מדובר באחת מיצירותיו הטובות ביותר של צימר, אם כי היא האהובה עליי ביותר - "איש הפלדה". אני מכיר בעל פה את רב הפסקול, ונוהג לזמזם להנאתי את מוזיקת הנושא ועוד כמה לחנים. הוא פשוט מצליח לייחד את עצמו מכל דבר אחר, והמקוריות בו כל כך ניכרת.
עקבו אחרינו בפייסבוק.
