"מת על הבמה" פרק 1 - I'm Dying Up Here - סקירה
|מאת: איתמר אקסלרד|
יש נטיה לנסות בשנים האחרונות לתאר דרך הטלוויזיה את תהליך העשייה של אמנות, על שלל גווניה. אני מתכוון להפקות של סדרות שניסו לתאר את מאחורי הקלעים ואת ההתרחשויות של דברים שמסקרנים את רובנו היום - טלוויזיה ומוזיקה.
ממש לאחרונה ראינו את זה בשתי סדרות ספציפיות - "Roadies" ו-"ויניל". מאוד ציער אותי ש-"Roadies" לא קיבלה עונה שנייה, ולגבי "ויניל" הורגש איבוד הכיוון שלה לאורך העונה ובאופן אירוני, בעיות משל עצמה מאחורי הקלעים שלה הוביל לביטולה. המשותף לשתי הסדרות האלה הוא שאת שתיהן יצרו אנשי קולנוע ומוזיקה שהיו מעורבים אישית בתחום עליהם כתבו.
במקרה של "Roadies" היה זה קמרון קרואו, הבמאי המצוין שאחראי לאחד הסרטים האהובים עליי - "כמעט מפורסמת" עם קייט האדסון, אשר לפני שנהיה איש קולנוע עבד בשביל מגזין המוזיקה "רולינג סטון" כעיתונאי צעיר שליווה בגיל 16 את להקת "האחים אולמן" אשר אחד ממייסדיה נפטר ממש לאחרונה - גרג אולמן. הוא ליווה את הלהקה ואנשי הבמה שלה במשך 3 שבועות וסיקר את ההתנהלות, וזה גם היה הנושא של הסדרה - מאחורי הקלעים של להקת רוק שהתקדמה באנשים מאחורי הלהקה ולא בלהקה עצמה.
"ויניל" הייתה תוצר האהבה של איש קולנוע עצום ומוזיקאי גדול מהחיים - מרטין סקורסזה ומיק ג'אגר. כאן הניסיון היה להתמקד בשנות השבעים הסוערות של סצנת המוזיקה בניו יורק רוויית הסמים והאלכוהול. הסדרה לא באמת הצליחה למצוא את הכיוון שלה ועל אף החידוש המוקדם לעונה השנייה, בסופו של דבר בוטלה עקב בעיות פנימיות וחוסר עניין לציבור.
אני לחלוטין מבין את השאיפה לתת מבט פנימי לחיים שהאנשים האלה חיו וחיים, לכן כששמעתי לפני כמה חודשים שג'ים קארי עומד להפיק סדרה שתציג את העולם הקשה של סצנת הסטנד אפ של תחילת שנות השבעים בלוס אנג'לס, הייתי חייב לבדוק את הסדרה החדשה של רשת "Showtime" בעלת השם המאוד מתאים - "I'm Dying Up Here". השם, מעביר בו זמנית את המועקה של הקומיקאי המתחיל הן על הבמה, והן בחייו האישיים כאשר הרוטינה שלו לא מצליחה להתרומם מול קהל לא מעוניין. השחיקה המתמדת של לעלות לבמה בתקווה שמישהו יגלה אותך וייתן לך את הצ'אנס שלך לתהילה, וכאשר היא מגיעה - אם היא בכלל מגיעה, מה הלאה? איך מתמודדים? ראיתי בנושאים האלה משהו מרתק, בנוסף לאהבה הרבה שלי לתחום הקומדיה והסטנד אפ בפרט.
הסדרה מספרת את הסיפור של מספר קומיקאים צעירים, אשר כל שאיפת חייהם היא להגיע לספה של ג'וני קרסון - מנחה "הטונייט שואו" המפורסם מלוס אנג'לס, כל זאת בתקופה שהעיר שורצת במאות קומיקאים שרק מנסים להצליח. את מרב זמנם הקומיקאים הצעירים משקיעים בחידוד המופעים שלהם במועדון סטנד אפ בדיוני בשם גולדיס', המנוהל ע"י גולדי (זוכת האוסקר מליסה לאו הנהדרת) ביד רמה.
את המועדון מאכלסות מגוון דמויות שמייצגות כל אחת אוכלוסייה שונה, ממעמד שונה - בחור אפרו אמריקאי, היספני, נשים וכמובן גם גברים לבנים. את כולם מעניין בעיקר דבר אחד - להגיע לספה המיוחלת של ג'וני קרסון. הספה מייצגת את ההצלחה - הרגע שבו 5 הדקות שלך בטלוויזיה הלאומית מובילה לקריירה פוטנציאלית שלמה.
אני לא מרגיש צורך כרגע להיכנס לדקויות הפנימיות של העלילה והדמויות השונות של הקומיקאים במועדון, ויש לא מעט. הפרק הראשון מדבר בעד עצמו ומהווה הקדמה נהדרת לעולם הדרמטי והלעיתים קודר של עולם הקומדיה שהתרחש באמצע שנות השבעים בלוס אנג'לס, ובמידה מסוימת מתרחש גם היום.
במאי הפיילוט הוא הבמאי ג'ונתן לווין המוכר בעיקר כבמאי הסרט הקומי-דרמטי הנהדר "50/50" בכיכובם של ג'וסף גורדון לוויט, סת' רוגן ואנה קנדריק.
בסדרה משחקים מליסה לאו (זוכת האוסקר על "המתאגרף"), השחקנית ארי גריינור ואל מדריגל (לשעבר ב"דיילי שואו" עם ג'ון סטיוארט).
הפרק הראשון מספק הקדמה מצוינת למה שצפויה להיות בעיני סדרה מרתקת על המשמעויות המלאות של החיים מאחורי הקלעים ועוצמת ההקרבות והאכזבות הצפויות בחיים שכאלו, הקרבות שנעשות כדי באמת להצליח וליצור שם עצמי בעולם הקומדיה. בעזרת צילום נהדר, תסריטים שנונים וחכמים וכמובן נקודת הזמן בה מתרחשת הסדרה - שנות השבעים הצבעוניות רוויות הסמים, אלכוהול ומין, אני חושב שמדובר בסדרה מבטיחה בהחלט עם פוטנציאל להיות מהטובות על המרקע הטלוויזיוני.
יש נטיה לנסות בשנים האחרונות לתאר דרך הטלוויזיה את תהליך העשייה של אמנות, על שלל גווניה. אני מתכוון להפקות של סדרות שניסו לתאר את מאחורי הקלעים ואת ההתרחשויות של דברים שמסקרנים את רובנו היום - טלוויזיה ומוזיקה.
במקרה של "Roadies" היה זה קמרון קרואו, הבמאי המצוין שאחראי לאחד הסרטים האהובים עליי - "כמעט מפורסמת" עם קייט האדסון, אשר לפני שנהיה איש קולנוע עבד בשביל מגזין המוזיקה "רולינג סטון" כעיתונאי צעיר שליווה בגיל 16 את להקת "האחים אולמן" אשר אחד ממייסדיה נפטר ממש לאחרונה - גרג אולמן. הוא ליווה את הלהקה ואנשי הבמה שלה במשך 3 שבועות וסיקר את ההתנהלות, וזה גם היה הנושא של הסדרה - מאחורי הקלעים של להקת רוק שהתקדמה באנשים מאחורי הלהקה ולא בלהקה עצמה.
"ויניל" הייתה תוצר האהבה של איש קולנוע עצום ומוזיקאי גדול מהחיים - מרטין סקורסזה ומיק ג'אגר. כאן הניסיון היה להתמקד בשנות השבעים הסוערות של סצנת המוזיקה בניו יורק רוויית הסמים והאלכוהול. הסדרה לא באמת הצליחה למצוא את הכיוון שלה ועל אף החידוש המוקדם לעונה השנייה, בסופו של דבר בוטלה עקב בעיות פנימיות וחוסר עניין לציבור.
אני לחלוטין מבין את השאיפה לתת מבט פנימי לחיים שהאנשים האלה חיו וחיים, לכן כששמעתי לפני כמה חודשים שג'ים קארי עומד להפיק סדרה שתציג את העולם הקשה של סצנת הסטנד אפ של תחילת שנות השבעים בלוס אנג'לס, הייתי חייב לבדוק את הסדרה החדשה של רשת "Showtime" בעלת השם המאוד מתאים - "I'm Dying Up Here". השם, מעביר בו זמנית את המועקה של הקומיקאי המתחיל הן על הבמה, והן בחייו האישיים כאשר הרוטינה שלו לא מצליחה להתרומם מול קהל לא מעוניין. השחיקה המתמדת של לעלות לבמה בתקווה שמישהו יגלה אותך וייתן לך את הצ'אנס שלך לתהילה, וכאשר היא מגיעה - אם היא בכלל מגיעה, מה הלאה? איך מתמודדים? ראיתי בנושאים האלה משהו מרתק, בנוסף לאהבה הרבה שלי לתחום הקומדיה והסטנד אפ בפרט.
הסדרה מספרת את הסיפור של מספר קומיקאים צעירים, אשר כל שאיפת חייהם היא להגיע לספה של ג'וני קרסון - מנחה "הטונייט שואו" המפורסם מלוס אנג'לס, כל זאת בתקופה שהעיר שורצת במאות קומיקאים שרק מנסים להצליח. את מרב זמנם הקומיקאים הצעירים משקיעים בחידוד המופעים שלהם במועדון סטנד אפ בדיוני בשם גולדיס', המנוהל ע"י גולדי (זוכת האוסקר מליסה לאו הנהדרת) ביד רמה.
את המועדון מאכלסות מגוון דמויות שמייצגות כל אחת אוכלוסייה שונה, ממעמד שונה - בחור אפרו אמריקאי, היספני, נשים וכמובן גם גברים לבנים. את כולם מעניין בעיקר דבר אחד - להגיע לספה המיוחלת של ג'וני קרסון. הספה מייצגת את ההצלחה - הרגע שבו 5 הדקות שלך בטלוויזיה הלאומית מובילה לקריירה פוטנציאלית שלמה.
אני לא מרגיש צורך כרגע להיכנס לדקויות הפנימיות של העלילה והדמויות השונות של הקומיקאים במועדון, ויש לא מעט. הפרק הראשון מדבר בעד עצמו ומהווה הקדמה נהדרת לעולם הדרמטי והלעיתים קודר של עולם הקומדיה שהתרחש באמצע שנות השבעים בלוס אנג'לס, ובמידה מסוימת מתרחש גם היום.
קצת על מאחורי הקלעים של הסדרה - את הסדרה יצר התסריטאי והמפיק דיוויד פלבוט (David Flebotte) אשר הפיק בין השאר את "ויל וגרייס", "עקרות בית נואשות" ו-"הסקס של מאסטרס", כאשר האחרונה כנראה היוותה פתח ליצירת הקשר המקצועי שלו עם רשת "Showtime". הסדרה נוצרה תוך כדי התבססות על הספר "I'm Dying Up Here: Heartbreak and High Times in Standup Comedy's Golden Age" של הסופר וויליאם קנודלסדר.
במאי הפיילוט הוא הבמאי ג'ונתן לווין המוכר בעיקר כבמאי הסרט הקומי-דרמטי הנהדר "50/50" בכיכובם של ג'וסף גורדון לוויט, סת' רוגן ואנה קנדריק.
בסדרה משחקים מליסה לאו (זוכת האוסקר על "המתאגרף"), השחקנית ארי גריינור ואל מדריגל (לשעבר ב"דיילי שואו" עם ג'ון סטיוארט).
הפרק הראשון מספק הקדמה מצוינת למה שצפויה להיות בעיני סדרה מרתקת על המשמעויות המלאות של החיים מאחורי הקלעים ועוצמת ההקרבות והאכזבות הצפויות בחיים שכאלו, הקרבות שנעשות כדי באמת להצליח וליצור שם עצמי בעולם הקומדיה. בעזרת צילום נהדר, תסריטים שנונים וחכמים וכמובן נקודת הזמן בה מתרחשת הסדרה - שנות השבעים הצבעוניות רוויות הסמים, אלכוהול ומין, אני חושב שמדובר בסדרה מבטיחה בהחלט עם פוטנציאל להיות מהטובות על המרקע הטלוויזיוני.
"מת על הבמה" משודרת רק ב-yes בימי שלישי ב-22:00 החל מה-6/6 ב-yes Oh וב-yesVOD באופן בלעדי.
ציון סופי: 8.5 מתוך 10
ציון סופי: 8.5 מתוך 10
