"אלים אמריקאים" עונה 1 - ביקורת טלוויזיה
|מאת: לידור אטיאס|
זה היה קצר, אבל בעיניי זה היה גם קולע. אולי זה היה קצת איטי ומבוקר, אבל בד בבד היה זה סוחף וממש לא מייגע. אני מדבר כמובן על העונה הראשונה של "אלים אמריקאים", עונה שתמה אתמול בצער רב, עם חידוש מוקדם לעונה שנייה עוד מלפני זמן מה. אז עכשיו כשהחגיגה נגמרה ויתחילו בקרוב ההכנות לעונה הבאה, הגיע הזמן לסכם במבט לאחור אך גם במבט לעתיד, עם הנקודות החזקות, הנקודות החלשות והציפיות מהעתיד לבוא.
אם אתם חדשים ולא כל כך מעורים בפרטים, כנראה שאתם לא מכירים את העלילה או את הבסיס לה. השם "אלים אמריקאים" שויך לסדרה לא לפני שהוא שויך קודם כל לספר פנטזיה של מאת הסופר ניל גיימן. הספר זכה להצלחה רבה ותורגם לשפות רבות, בין היתר לעברית, כאשר בסופו של דבר הייתה זו אמזון שהחליטה לעשות את הצעד ולהפיק סדרה בעקבותיו.
היופי של הסדרה הוא שכבר מתחילת הדרך היה זה ברור שגיימן יהיה שותף מלא בהפקתה מכל הבחינות האפשריות, וטביעת האצבע שלו מורגשת לחלוטין, בין אם מדובר בדמויות שהיו דומיננטיות מאוד בספר והופיעו לכל אורכו ובין אם מדובר בדמויות שהומצאו במיוחד עבור הסדרה והתסריט שנכתב לה. בעיניי זה דבר מקסים מאוד שמתאים גם לקוראי ניל גיימן אך גם פונה לקהל פוטנציאלי שלא נחשף לסגנונו הייחודי בז'אנר הפנטזיה. מצד שני, מובן כי יהיה קהל לא קטן שפשוט מאוד לא יתחבר, וזה ניכר בתגובות לסדרה בארץ ובעולם.
בדומה לספר, עלילת הסדרה מתחקה אחר חייו של שאדו מון (בגרסה העברית - צל), אסיר משוחרר שסיים לרצות 3 שנים מאחורי סורג ובריח. הוא זוכה לשחרור מוקדם בעקבות אירוע טרגי בחייו, ודווקא בנקודה הזו, נקודה בה שאדו נמצא בבלבול עמוק ושוקל את צעדיו בצורה מאוד מוקפדת ללא צעדים קיצוניים, הוא פוגש באדם מסתורי המכנה את עצמו מר וונסדיי. היחסים בין השניים מתגלגלים להצעת עבודה עבור שאדו, אבל את מה שעוד יגיע בהמשך הוא לא יכל לצפות בשום צורה שהיא.
המוטיב המרכזי ביותר של הסדרה, זה שמאפיין אותה והלך איתה לאורך כל הדרך בעונה הראשונה, הוא מוטיב המסתורין. לא משנה איזה פרק תראו (בסך הכל בעונה הראשונה ישנם 8 פרקים), בכל מקרה תיתקלו במסתורין האופף את הסדרה בצורה מאוד קדחתנית אך מדויקת ברובה. היו שלבים שהמסתורין בהם היה רב מידי, אך עבור מי שהתחבר לסגנון הם לא רבים.
למרות זאת, מכיוון שמדובר במוטיב המרכזי, הוא עשוי להיות בונה ומושך מאוד מצד אחד, אך הרסני ביותר מצד שני. מחד, המסתורין משך מאוד את קהל היעד של הסדרה שהתמסר לה בצורה שלא יודעת גבולות בשבועות האחרונים, אך הוא דחה מאוד את אלו שהסגנון לא הצליח לדבר אליהם ונותרו עם טעם מר מהצפייה, חלקם כבר בפרק הראשון. אני, באופן אישי, משתייך לקהל היעד שמאוד התחבר לסדרה, ובסך הכל זה תלוי בכם - אתם תצטרכו להחליט אם זה מתאים לכם או שלא.
דבר נוסף שמשך הרבה מאוד מהצופים, אולי אפילו יותר מהסיפור עליו נדבר בהמשך, הוא, או יותר נכון הן, הדמויות.
הדמויות ב"אלים אמריקאים" הן מהמהקוצעות, המסקרנות, המסתוריות והעגולות ביותר שתראו בקרוב על המסך הקטן. היופי הוא שגם הדמויות הראשיות וגם הדמויות המשניות הצליחו לסגל לעצמן אופי דרך הקשרים שלהן עם דמויות האחרות ודרך סיפורן האישי, לא משנה מה אורכו.
אבל אחרי הכל, מובן שאת ההצגה גונבות כמה מן הדמויות הראשיות והדומיננטיות בסיפור - הדמויות הללו מעוצבות בצורה מופתית עם נגיעות מאוד עדינות ומוקפדות בתכונות אופי ומאפיינים, ממש כאילו נתפרו בצורה מושלמת וזכו להתאמות ההכרחיות במעבר מהצגה ספרותית בספר להצגה פיזית טלוויזיונית.
הדמויות מושכות לעיתים אפילו יותר מהסיפור באופן שבו הן תופסות אותנו כצופים מהמוח או מהלב וגורמות לנו לדאוג, לאוהב, לשנוא, לפחד וגם לכעוס, מנעד שלם של רגשות גורמות לנו הדמויות להרגיש ולהפיק כחלק מההזדהות שלנו עמן וזה דבר שהוא לא מובן מאליו כלל.
כעת, הגענו לנקודה השנויה במחלוקת של הסדרה, זו הבעייתית ביותר. אני מדבר כמובן על הסיפור של "אלים אמריקאים".
במקור, הספר "אלים אמריקאים" הוא עב כרס וכולל לא פחות ולא יותר מ-465 עמודים, כך שאין ספק שמדובר בסיפור ארוך וכזה שנבנה עם הזמן ולא ברגע אחד, וזה דבר שבא לידי ביטוי בעונה הראשונה, במיוחד מכיוון שהיא מכסה רק כשליש מהספר (כשחושבים על זה, מדובר על חלק קטן מאוד בהתחשב בזה שסדרות נוספות שמבוססות על ספרים, כמו למשל "סדרה של צרות", מתבססים על מספר ספרים).
תאהבו או לא, הסגנון הוא אחד - התקדמות איטית ומבוקרת תוך שמירה על מסתורין מוקפד ביותר שמעורר אותנו בהרבה מאוד רגעים לשאול שאלות ולפקפק במה שאנו רואים לנגד עינינו - מציאות או חלום? לא תמיד התשובה לשאלה הזו היא ברורה לחלוטין.
מצד אחד זה עשוי להפוך את הסיפור למאוס בעיני רבים בשלב מסוים, אך מצד שני חובבי הסגנון הזה ייהנו מכל רגע בבישול האיטי של העלילה. אלו מכם שעוקבים בקפידה יכולים להיות רגועים - כל בישול סופו להוליד תבשיל, משמע אנו נקבל תשובות לשאלות שלנו, אך הציפייה הגדולה היא לקבל תבשיל שלא רק מזין אלא גם ערב לחך, מלא בתבלינים ומענג. לשם כך נצטרך לחכות ולראות עד שנגיע לרגעי האמת של הסיפור כולו, כאשר הציפייה היא לדבקות באותו סגנון ייחודי שגרם לנו להתאהב בסדרה, אחרת לא ברור מה יהיה הערך האמיתי שלה.
לסיכום העונה כולה, כמה מילים - "אלים אמריקאים" אולי לא כזו שמדברת לכל אחד, אבל עבור מי שמתחבר אליה היא מספקת סגנון כל כך ייחודי שקשה שלא להתמסר אליה באהבה רבה ובציפייה אדירה לקראת כל פרק, כזו שגובלת בהרבה מקרים באובססיביות לכל דבר ועניין. נתראה בעונה השנייה, בזו הראשונה אתם יכולים לצפות באופן בלעדי בשירות הווידאו Amazon Prime Video במחיר זעום של 3 דולר לחודש במשך חצי השנה הראשונה.
זה היה קצר, אבל בעיניי זה היה גם קולע. אולי זה היה קצת איטי ומבוקר, אבל בד בבד היה זה סוחף וממש לא מייגע. אני מדבר כמובן על העונה הראשונה של "אלים אמריקאים", עונה שתמה אתמול בצער רב, עם חידוש מוקדם לעונה שנייה עוד מלפני זמן מה. אז עכשיו כשהחגיגה נגמרה ויתחילו בקרוב ההכנות לעונה הבאה, הגיע הזמן לסכם במבט לאחור אך גם במבט לעתיד, עם הנקודות החזקות, הנקודות החלשות והציפיות מהעתיד לבוא.
היופי של הסדרה הוא שכבר מתחילת הדרך היה זה ברור שגיימן יהיה שותף מלא בהפקתה מכל הבחינות האפשריות, וטביעת האצבע שלו מורגשת לחלוטין, בין אם מדובר בדמויות שהיו דומיננטיות מאוד בספר והופיעו לכל אורכו ובין אם מדובר בדמויות שהומצאו במיוחד עבור הסדרה והתסריט שנכתב לה. בעיניי זה דבר מקסים מאוד שמתאים גם לקוראי ניל גיימן אך גם פונה לקהל פוטנציאלי שלא נחשף לסגנונו הייחודי בז'אנר הפנטזיה. מצד שני, מובן כי יהיה קהל לא קטן שפשוט מאוד לא יתחבר, וזה ניכר בתגובות לסדרה בארץ ובעולם.
בדומה לספר, עלילת הסדרה מתחקה אחר חייו של שאדו מון (בגרסה העברית - צל), אסיר משוחרר שסיים לרצות 3 שנים מאחורי סורג ובריח. הוא זוכה לשחרור מוקדם בעקבות אירוע טרגי בחייו, ודווקא בנקודה הזו, נקודה בה שאדו נמצא בבלבול עמוק ושוקל את צעדיו בצורה מאוד מוקפדת ללא צעדים קיצוניים, הוא פוגש באדם מסתורי המכנה את עצמו מר וונסדיי. היחסים בין השניים מתגלגלים להצעת עבודה עבור שאדו, אבל את מה שעוד יגיע בהמשך הוא לא יכל לצפות בשום צורה שהיא.
המוטיב המרכזי ביותר של הסדרה, זה שמאפיין אותה והלך איתה לאורך כל הדרך בעונה הראשונה, הוא מוטיב המסתורין. לא משנה איזה פרק תראו (בסך הכל בעונה הראשונה ישנם 8 פרקים), בכל מקרה תיתקלו במסתורין האופף את הסדרה בצורה מאוד קדחתנית אך מדויקת ברובה. היו שלבים שהמסתורין בהם היה רב מידי, אך עבור מי שהתחבר לסגנון הם לא רבים.
למרות זאת, מכיוון שמדובר במוטיב המרכזי, הוא עשוי להיות בונה ומושך מאוד מצד אחד, אך הרסני ביותר מצד שני. מחד, המסתורין משך מאוד את קהל היעד של הסדרה שהתמסר לה בצורה שלא יודעת גבולות בשבועות האחרונים, אך הוא דחה מאוד את אלו שהסגנון לא הצליח לדבר אליהם ונותרו עם טעם מר מהצפייה, חלקם כבר בפרק הראשון. אני, באופן אישי, משתייך לקהל היעד שמאוד התחבר לסדרה, ובסך הכל זה תלוי בכם - אתם תצטרכו להחליט אם זה מתאים לכם או שלא.
דבר נוסף שמשך הרבה מאוד מהצופים, אולי אפילו יותר מהסיפור עליו נדבר בהמשך, הוא, או יותר נכון הן, הדמויות.
הדמויות ב"אלים אמריקאים" הן מהמהקוצעות, המסקרנות, המסתוריות והעגולות ביותר שתראו בקרוב על המסך הקטן. היופי הוא שגם הדמויות הראשיות וגם הדמויות המשניות הצליחו לסגל לעצמן אופי דרך הקשרים שלהן עם דמויות האחרות ודרך סיפורן האישי, לא משנה מה אורכו.
אבל אחרי הכל, מובן שאת ההצגה גונבות כמה מן הדמויות הראשיות והדומיננטיות בסיפור - הדמויות הללו מעוצבות בצורה מופתית עם נגיעות מאוד עדינות ומוקפדות בתכונות אופי ומאפיינים, ממש כאילו נתפרו בצורה מושלמת וזכו להתאמות ההכרחיות במעבר מהצגה ספרותית בספר להצגה פיזית טלוויזיונית.
הדמויות מושכות לעיתים אפילו יותר מהסיפור באופן שבו הן תופסות אותנו כצופים מהמוח או מהלב וגורמות לנו לדאוג, לאוהב, לשנוא, לפחד וגם לכעוס, מנעד שלם של רגשות גורמות לנו הדמויות להרגיש ולהפיק כחלק מההזדהות שלנו עמן וזה דבר שהוא לא מובן מאליו כלל.
כעת, הגענו לנקודה השנויה במחלוקת של הסדרה, זו הבעייתית ביותר. אני מדבר כמובן על הסיפור של "אלים אמריקאים".
במקור, הספר "אלים אמריקאים" הוא עב כרס וכולל לא פחות ולא יותר מ-465 עמודים, כך שאין ספק שמדובר בסיפור ארוך וכזה שנבנה עם הזמן ולא ברגע אחד, וזה דבר שבא לידי ביטוי בעונה הראשונה, במיוחד מכיוון שהיא מכסה רק כשליש מהספר (כשחושבים על זה, מדובר על חלק קטן מאוד בהתחשב בזה שסדרות נוספות שמבוססות על ספרים, כמו למשל "סדרה של צרות", מתבססים על מספר ספרים).
תאהבו או לא, הסגנון הוא אחד - התקדמות איטית ומבוקרת תוך שמירה על מסתורין מוקפד ביותר שמעורר אותנו בהרבה מאוד רגעים לשאול שאלות ולפקפק במה שאנו רואים לנגד עינינו - מציאות או חלום? לא תמיד התשובה לשאלה הזו היא ברורה לחלוטין.
מצד אחד זה עשוי להפוך את הסיפור למאוס בעיני רבים בשלב מסוים, אך מצד שני חובבי הסגנון הזה ייהנו מכל רגע בבישול האיטי של העלילה. אלו מכם שעוקבים בקפידה יכולים להיות רגועים - כל בישול סופו להוליד תבשיל, משמע אנו נקבל תשובות לשאלות שלנו, אך הציפייה הגדולה היא לקבל תבשיל שלא רק מזין אלא גם ערב לחך, מלא בתבלינים ומענג. לשם כך נצטרך לחכות ולראות עד שנגיע לרגעי האמת של הסיפור כולו, כאשר הציפייה היא לדבקות באותו סגנון ייחודי שגרם לנו להתאהב בסדרה, אחרת לא ברור מה יהיה הערך האמיתי שלה.
לסיכום העונה כולה, כמה מילים - "אלים אמריקאים" אולי לא כזו שמדברת לכל אחד, אבל עבור מי שמתחבר אליה היא מספקת סגנון כל כך ייחודי שקשה שלא להתמסר אליה באהבה רבה ובציפייה אדירה לקראת כל פרק, כזו שגובלת בהרבה מקרים באובססיביות לכל דבר ועניין. נתראה בעונה השנייה, בזו הראשונה אתם יכולים לצפות באופן בלעדי בשירות הווידאו Amazon Prime Video במחיר זעום של 3 דולר לחודש במשך חצי השנה הראשונה.
