ביקורת: "Memories...Do Not Open"
|מאת: נהוראי כחלון|
ההיכרות שלי עם "The Chainsmokers", צמד תקליטנים אמריקאים, מתחילה וגם מסתיימת בשיר "Closer", הלהיט האינטרנטי הידוע לשמצה (שפרט להיותו קליט אין בו דבר, ובלשון המעטה איני מחבב אותו). בכלל, איני חובב של תרבות המוזיקה האלקטרונית והתקלוט. כאשר אלבום הבכורה של הצמד, "Memories...Do Not Open", יצא לשווקים, העניין שלי בו היה אפסי ולא טרחתי להטריד את מנוחתי בהאזנתו. עם זאת, לאחר שקראתי, לגמרי בטעות, ביקורת מוזיקלית אודותיו שדי קטלה אותו (בלשון המעטה), החלטתי לבחון את הדבר בעצמי.
לפני ההאזנה ל-"Memories...Do Not Open"
כהכנה להאזנה וכמעין עבודה מקדימה, הרשיתי לעצמי להאזין לכמה משיריהם של הצמד. החלטה שאני די מצטער עליה, בדיעבד, זאת לאחר שהיא התגלתה כטיפשית ולא חכמה במיוחד. התדמית שלי אודות השניים, שנבנתה בעיקר סביב "Closer", הייתה שלילית למדי, ורק גברה בעת ההאזנה לשאר שיריהם. כמו הלהיט הידוע לשמצה, גם הם בנויים בדיוק מאותה הנוסחה - מילים בינוניות אשר מתקשרות במקריות אך מצליחות להתגלגל על הלשון ולהפוך לקליטות, והפקה מוזיקלית מרהיבה אשר מצליחה לגרום לאוזניים להתמכר.וזו בעיה, כי אם לשפוט לפי הלהיטים האחרונים, נראה כי זו בדיוק סוג המוזיקה אליה הקהל מתחבר, וזו לא מוזיקה טובה. כן, אני מודה - ההפקה המוזיקלית מרהיבה ומהווה תענוג לאוזניים. אבל שם בדיוק זה נגמר. המילים בינוניות לחלוטין, במקרה הטוב, וההתקשרות ביניהן מקרית לחלוטין וכמעט חסרת כל היגיון בסיסי. בנוסף, פי מלא בתלונות גם על הביצוע שמבחינתי בחלק מהזמן אף מצליח להחריד.
בסקירה כוללת של כל הכנתי המוקדמת, נראה כי השירים היחידים שהצליחו להתחבב עליי יכולים להיספר על כף יד אחת, כשעוד יישאר לי מקום. הם כל כך מינוריים, עד שלא טרחתי "לשנן" את שמם ולנסות לגלגל את מילותיהם על הלשון או לזמזם את מנגינותיהם. כל השליליות הזו, במידה ולא שמתם לב, עוד לפני שבכלל האזנתי לאלבום עצמו.
אגב, למקרה שהפרזתם במחשבותיכם, לאלבום האזנתי דיגיטלית. בעידן המודרני, 2017, מעטים אלו שטורחים לרכוש פיזית אלבומי מוזיקה. המצב כה רע, עד שישנם אמנים שמעלים את השירים כולם, ולפעמים גם את האלבום כולו ברצף, לאתרי התוכן באינטרנט (ביניהם כמובן "YouTube"). אני, אישית, האזנתי דרך שירות המוזיקה של "סלקום TV". לא הייתי ממליץ לבזבז את כספיכם על רכישת האלבום, במיוחד כשקיימת אפשרות ההאזנה הדיגיטלית.
שירי "Memories...Do Not Open"
בכל אופן, לאלבום. אז כן - "Memories...Do Not Open". כבר משמו של האלבום, קשה שלא להבין את נושאו - ילדות ונעורים. כך גם מעטיפתו, שהצליחה להדהים אותי בפשטותה ולקנות אותי במהירות. בכל שיריו של האלבום, ניתן להרגיש את אווירת הילדות והנעורים הסובבת אותו, ואת ניסיונו להוות להם מעין "מחווה". האלבום עוסק במשפחה, חברויות ואהבה, והתמימות שלו בהחלט מצליחה להדהים בכמה רגעים.האלבום נפתח עם "The One", שיר שקט ודי כבד על אהבה נכזבת. בהפתעה גמורה, בהגעתי עם תדמית שלילית וחוסר ציפיות, הופתעתי לגלות כי מדובר ביצירה מופלאה. השיר, מאקורד הפתיחה ועד לסיום, פשוט מופלא. המילים שלו עמוקות, ולעיתים אף מצליחות לרגש וקשה שלא להתמכר אליו במהירות, במיוחד בזכות הקליטות שלו. ההתחלה, בהחלט, הייתה מפתיעה וחיובית למדי.
אך משם, במעבר חד, הגיעה הנפילה הגדולה בשיר השני, "Break Up Every Night". לאחר התחלה שקטה ומאוד מופנמת, הוא עובר בבית השני לרעש וצלצולים רבים בצורה מוחצנת. אחר כך, אגב, הוא שב לעוד כמה רגעים לשקט, אך חוזר חלילה לרעש. התחושה המתקבלת ממנו, היא כי הוא לא ממש סגור על עצמו ועל הכיוון אליו הוא מעוניין לצעוד. יתרה מכך, מילותיו בינוניות והלחן מעקצץ באוזן. לאחר ההתחלה הכה טובה, קשה שלא להתאכזב מהנפילה הכה גדולה.
מיד לאחר הנפילה הגדולה, מצליח להגיע פיצוי הולם - "Bloodstream". ההתחלה של השיר, אמנם, מאוד איטית, ולוקח לו זמן רב להתקדם, אך ההמתנה שווה. לאחר כדקה של נגינת פסנתר מופלאה, אך מעלת תהייה, המוזיקה מתחילה להתנגן והמילים מצטרפות לכדי חוויה מוזיקלית מענגת ומופלאה.
אך שוב, לצערנו הרב, מגיעה נפילה נוספת. בשיתוף פעולה עם הזמרת אמילי וורן (Emily Warren), שני השירים הבאים מהווים שירה משותפת. תחילה "Don't Say" ולאחר מכן "My Type". שניהם, ללא יוצא מן הכלל, חוזרים על עצמם, משעממים, לא מעוררים עניין ומאד מעקצצים באוזן. מעבר למילים הכה בינוניות, הלחן חזרתי ומשעמם.
אבל שוב, מיד לאחר הנפילה - עלייה. יותר מזה - העלייה הטובה ביותר. ללא שום צל של ספק, מדובר בשיר המייצג את נושאו של האלבום, ילדות ונעורים, בצורה הטובה ביותר. על כל חלקיו, הוא פשוט נהדר - מילותיו, לחנו והפקתו. אני מדבר כמובן על "Something Just Like This", המבוצע בשיתוף פעולה עם להקת הרוק הבריטית "Coldplay". בעיניי, עם כמה שאני משוחד בגלל אהבתי העזה לכריס מרטין וחבריו, מדובר בשיר הטוב ביותר באלבום. כל כך קשה שלי להפסיק לגלגל בפי את מילותיו ולזמזם בחזרתיות את פזמונו.
אבל, אם כבר הבנתם - מיד לאחר העלייה, עוד נפילה. "It Won't Kill Ya", שיתוף הפעולה עם לוון (Louane). הוא לא מבזבז זמן ומתחיל מיד, אך קשה שלהתעלם מהעומס המוזיקלי בו, הנובע מהתקלוט הכה רע, וממילותיו הבינוניות. כך גם "Paris" שמגיע מיד אחריו, אשר האקורדים בו דומים בצורה מחשידה לשיר הפתיחה, "The One", אך מצליח לעיתים להוות חוויה לא רעה בכלל.
אחר כך, "Honest". אם כבר משפחה וחברויות, הוא מדמה את הדבר בצורה הטובה ביותר - מדבר, בגלוי, על כנות ושקרים. אגב, הוא השיר היחיד באלבום כולו שאינו כולל את מילת ה-F. המילים שלו עוצמתיות, הוא בנוי היטב וההאזנה לו מהנה. החוויה החיובית ממשיכה מיד אחר כך עם "Wake Up Alone", בשיתוף הפעולה עם ג'ין איקו (Jhene Aiko), המתוקלט בצורה נהדרת וכיף להאזנה.
השיר אשר מצליח לסכם את האלבום בצורה הטובה ביותר הוא "Young", העמוק וזה שבנוי היטב. אך אחריו מגיע השיר החותם, "Last Day Alive", שמקלקל את כל החוויה החיובית שנבנתה, ופשוט לא מותיר ברירה לשוב לשיר הפתיחה "The One" ורק לאחר מכן לסיים את ההאזנה.
סיכום ומסקנות בנוגע לאלבום "Memories...Do Not Open"
קשה שלא לשים לב לכך, אך מילות השירים, רובן אך לא כולן, בינוניות למדי, על גבול הגרועות, והלחנים, בלא מעט מקרים, פשוט מעקצצים באוזניים. התקלוט, כמובן, מהוקצע ומרהיב, וכמה שירים מספקים חוויות מוזיקליות מרהיבות שההאזנה להם היא תענוג לאוזניים.בסופו של דבר, "Memories...Do Not Open" הוא לא אלבום "גרוע", ובמיוחד לא כמו שעשו ממנו (הביקורות קוטלות, ומאוד). הוא, בסך הכל, פשוט בינוני - לעיתים טוב ולעיתים פחות. לא "סבלתי", לעיתים אפילו די נהניתי. לא הייתי ממליץ להאזין לאלבום (בכללותו), אך אני בהחלט יכול לציין את "The One" ו-"Something Just Like This" כיצירות מופלאות. אבל בסופו של דבר, הבינוניות חוגגת.
