נבחרת ישראל - מתי כבר תגיע ההצלחה המיוחלת?
מאת: אור ארדיטי
כל אוהד כדורגל וחובב ספורט מכיר את הרגע הזה. היום המיוחד הזה בו יש משחק של נבחרת ישראל בכדורגל. ביום שכזה חגיגי כל ההכנות משתנות. אתה דואג לפנות לעצמך שעתיים לפחות, לא משנה מה יש לך באותו היום. במשך כל אותו השבוע יש תחושה שאפילו אם תבוא לשחק אלופת העולם שלא הפסידה שלוש שנים ברצף נצליח לנצח אותה. מעין תחושת אופטימיות שמתאימה רק לנו - ואז זה קורה.
השחקנים עולים למגרש וההמנונים מושמעים. תחושות האופטימיות והאופוריה בשיאן. ואז המשחק המיוחל מתחיל - בחמש הדקות הראשונות אתה עוד שמח ומעודד ברצף בלי להפסיק. כל כדור שמגיע לאזור המסוכן ומורחק ע"י אחד מהשחקנים זוכה למחיאות כפיים סוערות ולצרחות אדירות. אתה עדיין מרגיש שיש משהו מיוחד באוויר, ומידי פעם אפילו אומר לעצמך "אפשר להפתיע, לנצח ולעשות היסטוריה".
בכל פעם שהנבחרת עוברת את קו מחצית המגרש אתה מרגיש שיש אפשרות להבקיע גול, וברגע שהכדור הולך לאיבוד אפילו הטובים שבינינו יסננו קללה עסיסית. אלא שאז מגיעה הדקה ה-15. הנבחרת כבר בדקה ה-15 של הבונקר שלה, ומשום מקום יש כדור קרן. אתה מתפלל שלא יקרה כלום, אבל דווקא ברגע הזה, האיום המסוכן הראשון, הם מבקיעים. אתה מרגיש כאילו גנבו לך מיליון דולר. מתחיל לצרוח ולהאשים את כל העולם בשער. לאחר מכן, לכל אוהד כדורגל יש את ההתלבטות הקבועה - האם להעביר ערוץ בטלוויזיה או להישאר נאמן לנבחרת? אם אתה מחליט להישאר נאמן הרי שבגול השני גם האופטימיים שבינינו כבר יעבירו לתוכנית ריאליטי.
אבל מה בעצם הסיבות לכך? למה בכל פעם יש תחושת אופטימיות ואופוריה שמתנפצת כבר לאחר כ-15 דקות של כדורגל? הסיבות לכך רבות אולם אמנה רק כמה מהן.
ראשית, בשל היותנו ישראלים. במשך כל ההיסטוריה שלנו תמיד באנו כקטנים וקיווינו לצאת גדולים. היו מקרים שהצלחנו (המונדיאל היחיד אליו עלינו שנערך במקסיקו אי שם ב-1970), אולם בד בבד היו גם מקרים בהם נחלנו הפסדים צורמים (היו יותר מידי כאלה, באמת יש צורך בדוגמאות?).
שנית, אם נשים את הקלפים על השולחן ונודה באמת הלא כל כך נעימה, בסופו של דבר נבחרת ישראל היא בסך הכול נבחרת בינונית ובעיקר אפורה. לצד שחקנים כישרוניים למדי שעושים חיל בקבוצותיהם שבוע אחר שבוע, ישנם שחקנים אנמיים שבכל פעם שבה הם לובשים את החולצה של הנבחרת רועדות להם הרגליים באופן קבוע.
סיבה נוספת, ואחת מן הנפוצות בקרב לא מעט אוהדים - "המאמן אשם". גם אם היה לו משחק מעולה, והוא ניהל אותו כמו שצריך, הרי שתמיד כל אחד מאיתנו ידע למצוא לפחות טעות אחת שלו אם לא שתיים ויותר. זאת גם הסיבה שכל אחד מאיתנו בטוח שאם הוא היה זה שמאמן את נבחרת ישראל היא מזמן הייתה זוכה במונדיאל.
אבל למרות הכול - אל דאגה. אני סמוך ובטוח שבסופו של דבר נפסיק להיות "הלוזרים" הנצחיים, ונצליח להעפיל לטורניר גדול כלשהו. מתי זה יקרה? ובכן, לא ברור.
ובאשר למשחק מאמש במסגרת קמפיין מוקדמות מונדיאל 2018 ברוסיה, בו הנבחרת שלנו ספגה הפסד 3:1 לאיטליה החזקה והמועדפת - למרות ההפסד אנו האוהדים יצאנו עם הרגשה טובה משום שהנבחרת סיפקה לפרקים כדורגל התקפי וסוחף. זה אמנם לא הספיק לניצחון, אך אין ספק כי הכדורגל המהנה נתן תקווה להמשך. בקמפיין הנוכחי אין לנו ממש סיכוי לעלות כיוון שאנו חולקים את הבית שלנו עם נבחרות על כמו ספרד ואיטליה ממנו רק אחת מעפילה, אך כולי תקווה שלקראת יורו 2020 יהיה שינוי ונעפיל משום שסטטיסטית הסיכוי שלנו גבוה יותר. 24 נבחרות עולות בתקווה למצוא שם גם את ישראל, למרות הפספוסים החוזרים ונשנים.
כל אוהד כדורגל וחובב ספורט מכיר את הרגע הזה. היום המיוחד הזה בו יש משחק של נבחרת ישראל בכדורגל. ביום שכזה חגיגי כל ההכנות משתנות. אתה דואג לפנות לעצמך שעתיים לפחות, לא משנה מה יש לך באותו היום. במשך כל אותו השבוע יש תחושה שאפילו אם תבוא לשחק אלופת העולם שלא הפסידה שלוש שנים ברצף נצליח לנצח אותה. מעין תחושת אופטימיות שמתאימה רק לנו - ואז זה קורה.
השחקנים עולים למגרש וההמנונים מושמעים. תחושות האופטימיות והאופוריה בשיאן. ואז המשחק המיוחל מתחיל - בחמש הדקות הראשונות אתה עוד שמח ומעודד ברצף בלי להפסיק. כל כדור שמגיע לאזור המסוכן ומורחק ע"י אחד מהשחקנים זוכה למחיאות כפיים סוערות ולצרחות אדירות. אתה עדיין מרגיש שיש משהו מיוחד באוויר, ומידי פעם אפילו אומר לעצמך "אפשר להפתיע, לנצח ולעשות היסטוריה".
בכל פעם שהנבחרת עוברת את קו מחצית המגרש אתה מרגיש שיש אפשרות להבקיע גול, וברגע שהכדור הולך לאיבוד אפילו הטובים שבינינו יסננו קללה עסיסית. אלא שאז מגיעה הדקה ה-15. הנבחרת כבר בדקה ה-15 של הבונקר שלה, ומשום מקום יש כדור קרן. אתה מתפלל שלא יקרה כלום, אבל דווקא ברגע הזה, האיום המסוכן הראשון, הם מבקיעים. אתה מרגיש כאילו גנבו לך מיליון דולר. מתחיל לצרוח ולהאשים את כל העולם בשער. לאחר מכן, לכל אוהד כדורגל יש את ההתלבטות הקבועה - האם להעביר ערוץ בטלוויזיה או להישאר נאמן לנבחרת? אם אתה מחליט להישאר נאמן הרי שבגול השני גם האופטימיים שבינינו כבר יעבירו לתוכנית ריאליטי.
אבל מה בעצם הסיבות לכך? למה בכל פעם יש תחושת אופטימיות ואופוריה שמתנפצת כבר לאחר כ-15 דקות של כדורגל? הסיבות לכך רבות אולם אמנה רק כמה מהן.
ראשית, בשל היותנו ישראלים. במשך כל ההיסטוריה שלנו תמיד באנו כקטנים וקיווינו לצאת גדולים. היו מקרים שהצלחנו (המונדיאל היחיד אליו עלינו שנערך במקסיקו אי שם ב-1970), אולם בד בבד היו גם מקרים בהם נחלנו הפסדים צורמים (היו יותר מידי כאלה, באמת יש צורך בדוגמאות?).
שנית, אם נשים את הקלפים על השולחן ונודה באמת הלא כל כך נעימה, בסופו של דבר נבחרת ישראל היא בסך הכול נבחרת בינונית ובעיקר אפורה. לצד שחקנים כישרוניים למדי שעושים חיל בקבוצותיהם שבוע אחר שבוע, ישנם שחקנים אנמיים שבכל פעם שבה הם לובשים את החולצה של הנבחרת רועדות להם הרגליים באופן קבוע.
סיבה נוספת, ואחת מן הנפוצות בקרב לא מעט אוהדים - "המאמן אשם". גם אם היה לו משחק מעולה, והוא ניהל אותו כמו שצריך, הרי שתמיד כל אחד מאיתנו ידע למצוא לפחות טעות אחת שלו אם לא שתיים ויותר. זאת גם הסיבה שכל אחד מאיתנו בטוח שאם הוא היה זה שמאמן את נבחרת ישראל היא מזמן הייתה זוכה במונדיאל.
אבל למרות הכול - אל דאגה. אני סמוך ובטוח שבסופו של דבר נפסיק להיות "הלוזרים" הנצחיים, ונצליח להעפיל לטורניר גדול כלשהו. מתי זה יקרה? ובכן, לא ברור.
ובאשר למשחק מאמש במסגרת קמפיין מוקדמות מונדיאל 2018 ברוסיה, בו הנבחרת שלנו ספגה הפסד 3:1 לאיטליה החזקה והמועדפת - למרות ההפסד אנו האוהדים יצאנו עם הרגשה טובה משום שהנבחרת סיפקה לפרקים כדורגל התקפי וסוחף. זה אמנם לא הספיק לניצחון, אך אין ספק כי הכדורגל המהנה נתן תקווה להמשך. בקמפיין הנוכחי אין לנו ממש סיכוי לעלות כיוון שאנו חולקים את הבית שלנו עם נבחרות על כמו ספרד ואיטליה ממנו רק אחת מעפילה, אך כולי תקווה שלקראת יורו 2020 יהיה שינוי ונעפיל משום שסטטיסטית הסיכוי שלנו גבוה יותר. 24 נבחרות עולות בתקווה למצוא שם גם את ישראל, למרות הפספוסים החוזרים ונשנים.
