"ידי האבן" - ביקורת סרט ללא ספויילרים
מאת: לידור אטיאס
מאז "מיליון דולר בייבי" זוכה פרס האוסקר משנת 2004, מספר נסיונות נעשו בתחום סרטי האגרוף, אבל אף אחד מהם לא באמת התקרב לרמתו. וכן, כזה הוא "ידי האבן" - עוד נסיון להצליח בעולם סרטי האגרוף, כזה שנתפס בעיניי כנסיון נואש ולא מוצלח במיוחד. אז למה בסופו של דבר אני חושב כך? אם מעניין אתכם להיכנס קצת לעומק הדברים ולא להסתכל בצורה שטחית, אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת המלאה.
מאז "מיליון דולר בייבי" זוכה פרס האוסקר משנת 2004, מספר נסיונות נעשו בתחום סרטי האגרוף, אבל אף אחד מהם לא באמת התקרב לרמתו. וכן, כזה הוא "ידי האבן" - עוד נסיון להצליח בעולם סרטי האגרוף, כזה שנתפס בעיניי כנסיון נואש ולא מוצלח במיוחד. אז למה בסופו של דבר אני חושב כך? אם מעניין אתכם להיכנס קצת לעומק הדברים ולא להסתכל בצורה שטחית, אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת המלאה.
מה הסיפור? - על עלילת הסרט
"ידי האבן" הוא סרט שמספר כיצד המתאגרף האגדי רוברטו דוראן והמאמן המיתולוגי שלו שינו אחד לשני את החיים. זה מעין סיפור על אהבה ותשוקה בזמן תור הזהב של האגרוף כשבמרכז - היריבות בינו (רוברטו דוראן) לבין המתאגרף שוגר ריי לנארד. רוברט דה נירו מככב כמאמן האגדי של דוראן, ריי ארסל, יהודי מהארלם שהפך להיות המאמן הראשון שנבחר להיכל התהילה של האגרוף. הוא אימן יותר מ-2000 מתאגרפים במשך הקריירה שלו.
בפועל, העלילה עצמה, כפי שאני אוהב להגיד, מהווה מעין גרסה קולנועית של הגבינה השוויצרית. מדוע ולמה? דילוגים בלתי מובנים בין מספר נקודות זמן בחייו של רוברטו דוראן, חורים עלילתיים מהותיים, שחלקם אפילו גרמו להיעדר הסברים בסיסיים לכמה מן האירועים היותר מרכזיים בסרט, מה שממש לא מאפשר לעלילה לפרוח.
אלא שבמובן אחר הסרט דווקא כן מצליח - המובן האמוציונלי. בימיו של רוברטו דוראן כמתאגרף מקצועי, הוא היווה סמל של ממש בפנמה, אפילו מושא להערצה. אזרחים רבים כאבו את כל המכות שהוא קיבל, גדולות כקטנות, וחגגו כל מכה שהוא הצליח להכות.
בפועל העניין הזה מועבר בצורה מצוינת לטעמי, כאשר הקשר בין רוברטו דוראן לאוכלוסייה הפנמית מתואר היטב בסרט, הוא מצליח אפילו לרגש אותנו לפרקים, וכן, גם החלקים הפחות טובים במערכת היחסים הזו מתוארים בצורה אמוציונלית למדי, כזו שלא משאירה את הצופים אדישים למתרחש.
בסופו של דבר - אני חצוי למדי לגבי העלילה, אשר מצד אחד כן מצליחה לרגש, אבל מצד שני פשוט מלאה בחורים ובדילוגים לא ברורים. גם לגבי מאפיינים מרכזיים נוספים של הסרט אני חצוי, כשמצד אחד מאוד אהבתי את הכוריאוגרפיה בסרט, אך נראה שמשהו במחלקת האיפור פשוט השתבש, כך שהקרבות בסרט פשוט מאוד לא קרובים ל-100% אותנטיים, אפילו לא ל-70%.
הכוריאוגרפיה בסרט
כפי שציינתי, הכוריאוגרפיה בסרט בהחלט מצוינת, ניכר שהשקעה רבה עומדת מאחוריה בכל קרב וקרב, המכות בסרט לקוחות מעולם האגרוף בצורה משכנעת למדי, ובכלל, מספר סגנונות של לוחמות מוצגות בסרט, והגיוון הזה עושה לו מאוד טוב ומשדרג אותו. אלא שלטנגו צריך שניים, ובמקרה הזה בן הזוג של הכוריאוגרפיה בכל הנוגע ליצירת הקרבות בסרט, הלא הוא האיפור, פשוט נכשל כישלון חרוץ בסרט.
האיפור בסרט
לצערי, החלק הזה בסרט היה מקומם כמעט כמו החלק העלילתי, לכן אני פשוט אסביר במה מדובר ללא יותר מידי הקדמות - במהלך הסרט ישנם קרבות רבים, כמצופה מסרט אגרוף, וזה בסדר גמור. אבל אם בקושי רב ניכרים סימנים על פניו של רוברטו דוראן ולעיתים גם על פניהם של מתאגרפים אחרים, סימן שמשהו פשוט מאוד נכשל במחלקת האיפור של הסרט, שלא מספקת את הסחורה.
העובדה הזו היא עוד יותר מצערת בזמנים הבודדים שבהם כן ניתן לראות איפור - הוא מושקע, אותנטי ונראה אמין. אז למה לדלג על התהליך הזה בסצנות אחרות? אני לא מצליח למצוא שום הסבר הגיוני לכך, על אף מחשבה רבה בנושא.
סיכום ומסקנות
לסיכום, "ידי האבן" הוא סרט מלא בחורים עלילתיים, דילוגים שרירותיים בין נקודות זמן בחייו של רוברטו דוראן, איפור שלא קיים ברוב המקרים, אלא שהכוריאוגרפיה בו מהפנטת והקטעים האמוציונליים עובדים גם עובדים. חבל כל כך שהקיץ העגום הזה מקבל את הסיום הראוי לו, ולא הרבה מעבר לזה.
