ביקורת: "Old Man Logan #8"
כשרק התחילה, לא ממש התחברתי לסדרת "Old Man Logan", והיא הייתה, לפחות בעיניי, סתמית, מיותרת, דבילית ולא ממש טובה. אבל אז הגיעה חוברת #7, שהייתה פשוט יצירת מופת יפהפייה עם סיפור בנוי היטב שהורכב מטון בוגר ורציני. בתקווה כי ההצלחה המשובחת מהחוברת הקודמת תישמר, וכי עיניי יזכו ליצירת מופת נוספת, החלטתי להמשיך בקוצר רוח אל #8. איך היה? ובכן, בסדר, לא ממש יותר מזה.
שם: "Old Man Logan"
טרם אתחיל בביקורת, לטובת אלו אשר לא מכירים את הסיפור, או בכלל לא מבינים אותו ואת הסתעפויותיו (ואני די מזדהה איתם בעניין הזה), כדלהלן תקציר: ביקום מקביל כל נבלי-העל התאחדו לשם כיבוש משותף של כדור הארץ והשמדה כוללת של חיי מיליונים, ועל מנת שגיבורי-העל לא יעמדו בדרכם הם גרמו ללוגאן להרוג אותם בזה אחר זה באמצעות מניפולציית קסם. ואם לא די בכך, הוא גם נאלץ לעבור מסע ארוך ומפרך שבמהלכו הוא איבד את רעייתו ושני ילדיו.
עד פה עקבתם? טוב, אני מקווה שכן. ב-2015, כחלק מאירועי "מלחמות סודיות" ("Secret Wars"), יקומי Marvel השונים התאחדו לכדי אחד אל תוך היקום הראשי, וכך לוגאן המדוכא מהעתיד ההרוס מצא עצמו בהווה של יקום Marvel הראשי (בו וולברין מת וכעת X-23 מחליפה אותו). באמונה כי העתיד של היקום ממנו הוא הגיע לא רחוק מלהתרחש גם בעתיד היקום הזה, הוא מתחיל מסע בו הוא יוצא לרצוח את כל מי שעתידים להיות מעורבים בהרס ובחורבן.
כמו שכבר כתבתי, לא ממש "עפתי" על הסדרה החדשה והכיוון אליו היא צועדת. החוברת הראשונה, לפחות בעיניי, לא הייתה ממש טובה, ודי שנאתי אותה, מסיבות שכבר פירטתי. אבל, לפני כחודש, יצאה לה החוברת השביעית בסדרה, ולאחר ששמעתי עליה רק טובות, החלטתי לנסות אותה, לבדוק האם ייתכן שבזמן שהחסרתי מהסדרה היא השתפרה, וגיליתי שאכן כך.
ועכשיו, כחודש לאחר החוברת הקודמת שהייתה יצירת מופת מדהימה ויפהפייה, החלטתי להמשיך בסדרה גם אל החוברת הבאה, שיצאה בשבוע שעבר, בתקווה כי אולי, ורק אולי, ההצלחה מהחוברת הקודמת תישמר ועיניי יזכו להנאה נוספת. הכתיבה בחוברת הקודמת הייתה גאונית, והיא הצליחה לתמצת דמות קומיקס בת חמישים שנה אל תוך כשלושים עמודים, ובפרט שני עמודי פתיחה מרשימים ומעוררי התפעלות. והאמנות, אפשר לדבר שעות על יופייה ועל הראליסטיות המדהימה ושובת העיניים שלה.
החוברת הנוכחית מציגה את חזרתם של הסיוטים על העתיד הנורא אל תוך ראשו של לוגאן, והדיכאון והעצב הרב שלא מפסיקים לזלוג ממנו. לאחר שהסיוטים הולכים ומחמירים, ג'ין גריי מחליטה לעשות דבר מה בנידון, ומשחזרת יחד עם לוגאן את כל מה שקרה באותו ערב ארור כשנבלי-העל ביצעו את זממם וגרמו ללוגאן לרצוח את כל גיבורי-העל.
כבר בפתיחה, כשהסיפור הוצג בפניי, התאכזבתי. בכל זאת, החוברת הקודמת נגמרה בסוף מאוד ברור בו לוגאן משלים עם העבר ומתגבר עליו, יוצא לדרך חדשה וחיים חדשים. היו לי ציפיות כי עכשיו, לאחר שמונה חודשים, הסדרה תפסיק להסתמך על העבר ודיכאונותיו של לוגאן ותתחיל להתמקד בסיפור מעשי כלשהו. אבל לא, החוברת, בדיוק כמו כל קודמותיה, תוקעת את הקורא באותה הנקודה שבה הוא תקוע כבר שמונה חודשים - לוגאן הוא אדם מסכן שסבל כל כך ומייסר את עצמו על מעשיו שעשה לא במודע ופוחד מהעבר/עתיד שהוא מאמין שיגיע אף על פי שהוא לא. בשלב מסוים, נהיה מעצבן לקרוא את אותו הדבר פעם אחר פעם, והסיפור הזה, עם כל טיבו, כבר הופך לשחוק ומעצבן.
אבל הפעם, היה מעין ניסיון לחדש ולשלב בסיפור הישן והשחוק משהו חדש. אני מדבר כמובן על השתלבותה בעלילה של ג'ין גריי. ההיסטוריה המשותפת של הדמות (זו המבוגרת, כי ג'ין גריי הנוכחית היא הצעירה; עזבו, סיפור ארוך) בהחלט מעניינת, מרגשת ועמוקה, והיה יותר ממעניין לצפות במערכת היחסים של השניים, שגרסאותיהם החלופיות נפגשות כעת לראשונה. אבל במקום ליצור משהו חדש ולפתח את האינטראקציה של השניים, הסיפור מתעכב ומתמקד ביסוד העלילתי השחוק שאנחנו סובלים ממנו כבר שמונה חודשים.
אבל למרות כל הסיבות, ציפיתי שתהיה תוצאה, וכזו שאוהב ואוכל לשבח אותה. אבל קשה לי, כי הסיבות הצדיקו את עצמן והתוצאה הייתה לא יותר מבינונית. הכתיבה הייתה, למרבה ההפתעה ולאכזבתי, די עצלנית ומרוחה, ודיאלוגים או מונולוגים שיכלו להיות עמוקים ולרגש, נעו על גבול הממוצע לגרוע, ומסעם של לוגאן וג'ין היה מתיש מעמוד לעמוד. מרבית החוברת, ואם לדייק אף יותר - כמעט כל עמודיה (ואין הרבה, יש לציין), מנסים בצורה מגוחכת להיות דרמטיים, מרגשים, וליצור "רגעי שיא", אבל זה פשוט לא קורה. הכתיבה מוכחת כמעט לאורך כל החוברת כעצלנית ומשעממת, ופרט, אולי, למונולוג הפתיחה והסיום, לא מצאתי דבר טוב אחד בה.
אך מה שכן, ציפייה אחת שלי כן נענתה - האמנות. הציור המדהים ושובה העיניים חזר גם לחוברת זו, והראליסטיות גרמה לי פשוט לפעור את פי מכמה שהיא הייתה מדהימה. האמנות בחוברת הקודמת התמקדה, בעיקרה, בקרבות ובאקשן, אך כאן בחוברת לא היה ולו קרב אחד. אלא שהייתה החזרה לעבר/עתיד, שכולו הרס וחורבן, והחזרה הזו רק היטיבה עם האמנות ונתנה לה את החופש ליצור הרס יוצא דופן ומרהיב ומוות מפעים. הביטו בתמונה המצורפת בראש הכתבה, היא בהחלט דוגמה נהדרת לכמה שהאמנות בחוברת הזו הייתה פשוט מדהימה.
וראוי לציין גם בנוסף לכל, שהחוברת די קצרה. בדרך כלל, אני רגיל לקרוא חוברות באורך של כ-25 עמודים לפחות, לרב 30, כדי להצדיק, מה לעשות, את זה שהמחיר עומד על כ-25 שקלים. החוברת הקודמת סיפקה אותי, ב-27 עמודים, אך החוברת הנוכחית, ב-23 עמודים, הייתה פשוט קצרה, והרגישה מאד מפוספסת.
בסופו של דבר, מדובר בחוברת סבירה, בינונית מינוס. היא מיותרת ולא תורמת משהו לעלילה העתידית, והסוף שלה פשוט מחזיר את הדמות לנקודת ההתחלה - שום דבר משמעותי וחשוב לא קורה בחוברת הזו. היא קצרה מידי, והכתיבה בה עצלנית ומשעממת כמעט לכל אורכה. פרט לאמנות המרהיבה, קשה לי למצוא משהו קוהרנטי בחוברת. היא סבירה, אך מיותרת.
שם: "Old Man Logan"
מס' חוברת: 8
מוציאה לאור: Marvel Comics
מס' עמודים: 23
כתיבה: Jeff Lemire
אמנות: Andrea Sorrentino
עד פה עקבתם? טוב, אני מקווה שכן. ב-2015, כחלק מאירועי "מלחמות סודיות" ("Secret Wars"), יקומי Marvel השונים התאחדו לכדי אחד אל תוך היקום הראשי, וכך לוגאן המדוכא מהעתיד ההרוס מצא עצמו בהווה של יקום Marvel הראשי (בו וולברין מת וכעת X-23 מחליפה אותו). באמונה כי העתיד של היקום ממנו הוא הגיע לא רחוק מלהתרחש גם בעתיד היקום הזה, הוא מתחיל מסע בו הוא יוצא לרצוח את כל מי שעתידים להיות מעורבים בהרס ובחורבן.
כמו שכבר כתבתי, לא ממש "עפתי" על הסדרה החדשה והכיוון אליו היא צועדת. החוברת הראשונה, לפחות בעיניי, לא הייתה ממש טובה, ודי שנאתי אותה, מסיבות שכבר פירטתי. אבל, לפני כחודש, יצאה לה החוברת השביעית בסדרה, ולאחר ששמעתי עליה רק טובות, החלטתי לנסות אותה, לבדוק האם ייתכן שבזמן שהחסרתי מהסדרה היא השתפרה, וגיליתי שאכן כך.
ועכשיו, כחודש לאחר החוברת הקודמת שהייתה יצירת מופת מדהימה ויפהפייה, החלטתי להמשיך בסדרה גם אל החוברת הבאה, שיצאה בשבוע שעבר, בתקווה כי אולי, ורק אולי, ההצלחה מהחוברת הקודמת תישמר ועיניי יזכו להנאה נוספת. הכתיבה בחוברת הקודמת הייתה גאונית, והיא הצליחה לתמצת דמות קומיקס בת חמישים שנה אל תוך כשלושים עמודים, ובפרט שני עמודי פתיחה מרשימים ומעוררי התפעלות. והאמנות, אפשר לדבר שעות על יופייה ועל הראליסטיות המדהימה ושובת העיניים שלה.
החוברת הנוכחית מציגה את חזרתם של הסיוטים על העתיד הנורא אל תוך ראשו של לוגאן, והדיכאון והעצב הרב שלא מפסיקים לזלוג ממנו. לאחר שהסיוטים הולכים ומחמירים, ג'ין גריי מחליטה לעשות דבר מה בנידון, ומשחזרת יחד עם לוגאן את כל מה שקרה באותו ערב ארור כשנבלי-העל ביצעו את זממם וגרמו ללוגאן לרצוח את כל גיבורי-העל.
כבר בפתיחה, כשהסיפור הוצג בפניי, התאכזבתי. בכל זאת, החוברת הקודמת נגמרה בסוף מאוד ברור בו לוגאן משלים עם העבר ומתגבר עליו, יוצא לדרך חדשה וחיים חדשים. היו לי ציפיות כי עכשיו, לאחר שמונה חודשים, הסדרה תפסיק להסתמך על העבר ודיכאונותיו של לוגאן ותתחיל להתמקד בסיפור מעשי כלשהו. אבל לא, החוברת, בדיוק כמו כל קודמותיה, תוקעת את הקורא באותה הנקודה שבה הוא תקוע כבר שמונה חודשים - לוגאן הוא אדם מסכן שסבל כל כך ומייסר את עצמו על מעשיו שעשה לא במודע ופוחד מהעבר/עתיד שהוא מאמין שיגיע אף על פי שהוא לא. בשלב מסוים, נהיה מעצבן לקרוא את אותו הדבר פעם אחר פעם, והסיפור הזה, עם כל טיבו, כבר הופך לשחוק ומעצבן.
אבל הפעם, היה מעין ניסיון לחדש ולשלב בסיפור הישן והשחוק משהו חדש. אני מדבר כמובן על השתלבותה בעלילה של ג'ין גריי. ההיסטוריה המשותפת של הדמות (זו המבוגרת, כי ג'ין גריי הנוכחית היא הצעירה; עזבו, סיפור ארוך) בהחלט מעניינת, מרגשת ועמוקה, והיה יותר ממעניין לצפות במערכת היחסים של השניים, שגרסאותיהם החלופיות נפגשות כעת לראשונה. אבל במקום ליצור משהו חדש ולפתח את האינטראקציה של השניים, הסיפור מתעכב ומתמקד ביסוד העלילתי השחוק שאנחנו סובלים ממנו כבר שמונה חודשים.
אבל למרות כל הסיבות, ציפיתי שתהיה תוצאה, וכזו שאוהב ואוכל לשבח אותה. אבל קשה לי, כי הסיבות הצדיקו את עצמן והתוצאה הייתה לא יותר מבינונית. הכתיבה הייתה, למרבה ההפתעה ולאכזבתי, די עצלנית ומרוחה, ודיאלוגים או מונולוגים שיכלו להיות עמוקים ולרגש, נעו על גבול הממוצע לגרוע, ומסעם של לוגאן וג'ין היה מתיש מעמוד לעמוד. מרבית החוברת, ואם לדייק אף יותר - כמעט כל עמודיה (ואין הרבה, יש לציין), מנסים בצורה מגוחכת להיות דרמטיים, מרגשים, וליצור "רגעי שיא", אבל זה פשוט לא קורה. הכתיבה מוכחת כמעט לאורך כל החוברת כעצלנית ומשעממת, ופרט, אולי, למונולוג הפתיחה והסיום, לא מצאתי דבר טוב אחד בה.
וראוי לציין גם בנוסף לכל, שהחוברת די קצרה. בדרך כלל, אני רגיל לקרוא חוברות באורך של כ-25 עמודים לפחות, לרב 30, כדי להצדיק, מה לעשות, את זה שהמחיר עומד על כ-25 שקלים. החוברת הקודמת סיפקה אותי, ב-27 עמודים, אך החוברת הנוכחית, ב-23 עמודים, הייתה פשוט קצרה, והרגישה מאד מפוספסת.
בסופו של דבר, מדובר בחוברת סבירה, בינונית מינוס. היא מיותרת ולא תורמת משהו לעלילה העתידית, והסוף שלה פשוט מחזיר את הדמות לנקודת ההתחלה - שום דבר משמעותי וחשוב לא קורה בחוברת הזו. היא קצרה מידי, והכתיבה בה עצלנית ומשעממת כמעט לכל אורכה. פרט לאמנות המרהיבה, קשה לי למצוא משהו קוהרנטי בחוברת. היא סבירה, אך מיותרת.
