בחזרה לעבר: "מוצאים את נמו"
מאת: נהוראי מבורך כחלון
אפשר לדון לא מעט בשאלה המתבקשת כל כך - האם ראוי, והאם בכלל יש צורך, בעשיית סרטי המשך? התשובה, כמובן, טמונה תמיד בכסף, זה הרי מה שמניע את העולם, ועל כן לאחרונה הפך למובן מאליו שסרטים שמצליחים מסחרית יזכו לעיבודי המשך. דוגמאות לא צריך לתת, כמובן, שהרי כמעט כל סרט היום הוא המשך, או ריימיק, או ריבוט. לפעמים ההמשכים הם טובים, אבל לפעמים, כמובן, הם לא. אפשר לדבר שעות על למה כן ולמה לא, ואפשר לעשות סרט שלם על היסטוריית סרטי ההמשך, שייצא לו סרט המשך.
כש"מוצאים את נמו" יצא לאקרנים ב-2003 הוא זכה לאינספור שבחים (ימיה הטובים של פיקסאר) ולהצלחה מסחרית נאה למדי ביחס לימים ההם. הסרט הפך לקלאסיקה של ממש, סוג של קאלט, ועד היום הוא נחשב בעיניי רבים לאחת מהיצירות הטובות והאהודות ביותר של אולפני פיקסאר. ולכן, מעריצים רבים זעמו כאשר נודע בדבר עשיית סרט המשך, "מוצאים את דורי". אפשר להתווכח רבות על נחיצותו של ההמשך הנ"ל, או אי-נחיצותו, אבל זה כבר יישמר לביקורת על הסרט עצמו (בסוף החודש הקרוב, עקבו אחרינו בפייסבוק).
אז היום, בהתקשרות לצאתו של "מוצאים את דורי" בעוד כשבועיים, נמשיך את פינתנו החדשה "בחזרה לעבר", ונבקר את "מוצאים את נמו" מ-2003.
בואו נתחיל בזה שלא זכור לי יותר מידי מהסרט הזה. עד כמה לא זכור לי? אני בקושי יודע מהי העלילה, שכחתי את הפתיחה ואת הסוף וחוץ מ"כיף" אין לי ממש דעה ברורה בעניין. אז כמובן, אם אני צריך לבקר משהו שאיני זוכר אותו, אני צריך להיזכר בו. אבל היה לי חשש, שסרט שאני זוכר כמהנה וכיפי (בעקבות הצפייה בילדות), ייתפס בעיני כמשעמם ולא הייתי בטוח אם הסרט יעמוד במבחן הזמן. אבל הפלא זה פלא, הוא עמד, ובצורה מצוינת.
אבל רגע לפני שאתחיל בביקורת עצמה, הערה שחשובה לי מאד אישית: בסרט צפיתי בשירות ה-VOD של חברת הכבלים Yes, לאחר שלא הצלחתי למצוא אותו באיכות נורמלית ובצורה חוקית בשום מקום אחר, ולצידם של עוד עשרות סרטים מונפשים של דיסני ופיקסאר, בחינם. זהו. סתם נקודת זכות חיובית שרציתי לציין, כי כשצריך לפרגן, מפרגנים.
ועכשיו, בנוגע לסרט עצמו. אבל קודם כל, עוד עיכוב קצרצר - אמ;לק. לא, אני לא אאלץ אתכם לקרוא את כל הביקורת כדי לדעת מהי דעתי על הסרט. כלומר, אם אתה רוצים ויש לכם זמן לזה, אשמח אם תעשו זאת, אבל אם לא, חבל שאמרח אתכם, אז הנה, בקצרה, דעתי: סרט התבגרות יפהפייה מלא הומור ודרמה. למה אני חושב כך? ובכן, פה כבר תיאלצו להמשיך לקרוא.
אפשר לדון לא מעט בשאלה המתבקשת כל כך - האם ראוי, והאם בכלל יש צורך, בעשיית סרטי המשך? התשובה, כמובן, טמונה תמיד בכסף, זה הרי מה שמניע את העולם, ועל כן לאחרונה הפך למובן מאליו שסרטים שמצליחים מסחרית יזכו לעיבודי המשך. דוגמאות לא צריך לתת, כמובן, שהרי כמעט כל סרט היום הוא המשך, או ריימיק, או ריבוט. לפעמים ההמשכים הם טובים, אבל לפעמים, כמובן, הם לא. אפשר לדבר שעות על למה כן ולמה לא, ואפשר לעשות סרט שלם על היסטוריית סרטי ההמשך, שייצא לו סרט המשך.
כש"מוצאים את נמו" יצא לאקרנים ב-2003 הוא זכה לאינספור שבחים (ימיה הטובים של פיקסאר) ולהצלחה מסחרית נאה למדי ביחס לימים ההם. הסרט הפך לקלאסיקה של ממש, סוג של קאלט, ועד היום הוא נחשב בעיניי רבים לאחת מהיצירות הטובות והאהודות ביותר של אולפני פיקסאר. ולכן, מעריצים רבים זעמו כאשר נודע בדבר עשיית סרט המשך, "מוצאים את דורי". אפשר להתווכח רבות על נחיצותו של ההמשך הנ"ל, או אי-נחיצותו, אבל זה כבר יישמר לביקורת על הסרט עצמו (בסוף החודש הקרוב, עקבו אחרינו בפייסבוק).
אז היום, בהתקשרות לצאתו של "מוצאים את דורי" בעוד כשבועיים, נמשיך את פינתנו החדשה "בחזרה לעבר", ונבקר את "מוצאים את נמו" מ-2003.
אבל רגע לפני שאתחיל בביקורת עצמה, הערה שחשובה לי מאד אישית: בסרט צפיתי בשירות ה-VOD של חברת הכבלים Yes, לאחר שלא הצלחתי למצוא אותו באיכות נורמלית ובצורה חוקית בשום מקום אחר, ולצידם של עוד עשרות סרטים מונפשים של דיסני ופיקסאר, בחינם. זהו. סתם נקודת זכות חיובית שרציתי לציין, כי כשצריך לפרגן, מפרגנים.
ועכשיו, בנוגע לסרט עצמו. אבל קודם כל, עוד עיכוב קצרצר - אמ;לק. לא, אני לא אאלץ אתכם לקרוא את כל הביקורת כדי לדעת מהי דעתי על הסרט. כלומר, אם אתה רוצים ויש לכם זמן לזה, אשמח אם תעשו זאת, אבל אם לא, חבל שאמרח אתכם, אז הנה, בקצרה, דעתי: סרט התבגרות יפהפייה מלא הומור ודרמה. למה אני חושב כך? ובכן, פה כבר תיאלצו להמשיך לקרוא.
הסרט מספר את חיפושיו של אב חד-הורי דואג אחר בנו שנחטף ונעלם, די בגלל שגונן עליו יתר על המידה, והוא מתחבט ברגשותיו אינספור בדאגה לבן הנעלם. אבל לא, הסרט לא נעשה עם שחקנים חיים, או בהנפשה על שחקנים חיים, אלא בהנפשה על דגים באוקיינוס, וזה בהחלט נשמע כמו מתכון לאסון.
כאשר זוג דגי הליצן בר-דג וקורל זוכים ללדת 400 ביצי תינוקות, הם עוברים להתגורר בשונית המחסום הגדולה שבאוסטרליה כי "יש שם בתי ספר טובים". ההתחלה המזהירה הופכת במהרה לשחורה, והזוג מוצא עצמו מתמודד עם תקיפת כריש קטלני, שרוצח את קורל ואוכל את כל ביצי התינוקות, פרט לאחת ששורדת אם כי סדוקה. בר-דג נשאר לבדו ומזועזע, ואוסף לחיקו את הביצה הסדוקה בהבטחה להגן עליה כנגד כל סכנות האוקיינוס ולא לתת לה להיפגע עוד. ולימים, התינוק נולד וזוכה לשם נמו, ובר-דג מגן עליו יתר על המידה. אלא שאז, יום אחד, נמו הולך ליומו הראשון בבית הספר, ושם הוא מתעמת עם אביו על יחסו אליו, עד שלבסוף הוא נחטף בידי צוללן לאקווריום הנוי שלו. בר-דג מאשים את עצמו בלכת בנו, ומתחיל במסע חיפושים חוצה אוקיינוס למציאת בנו, כשבדרך הוא נעזר בדגת טאנג כחולה העונה לשם דוגי (או אם תרצו דורי).
אז כן, זה עדיין נשמע כמו מתכון לאסון. נכון, הרעיון הכללי של אב שיוצא לחפש את בנו החטוף הוא מעולה, אבל כשהביצוע שלו נעשה בעזרת דגים במעמקי האוקיינוס, זה הזוי ונשמע כאילו הכותבים היו תחת השפעה חיצונית בלתי ברורה שהביאה אותם לרעיון שכזה. אבל כנגד כל הסיכויים, זה עובד, ובצורה נהדרת.
מסתבר, כנראה, שההחלטה להציג את הסיפור מעולם של דגים באוקיינוס היא לא פחות מגאונית. העולם התת-מימי מאפשר לכותבים לקבל חופש יצירתי כמעט מלא בכל הנוגע לסיפור עצמו, והם יכולים לקחת אותו לכל כיוון אפשרי שרק יעלה על הדעת. אם בסרט עם שחקנים חיים חטיפת הילד הייתה כנראה מתבצעת מפדופיליה, זו הייתה עלילה שגרתית ומשעממת, אך בהנפשה על דגים החטיפה מתבצעת מחוסר אכפתיות והבנה בסיסיים לגבי רגשותיו של הצד השני, ודילמות מוסריות רבות מצליחות לעלות יותר משהיו עולות על פדופיליה. וזו רק דוגמה אחת מיני רבות שאפשר לדבר עליהן.
ההחלטה להציג את הסיפור באוקיינוס גם מצליחה להועיל בכל הנוגע לגיוון דמויות ומיקומי סצנות. בסרט עם שחקנים חיים, כולם היו בני אדם שכבר יושבים לידינו בעת הצפייה, אך כאן בסרט הדגים הם שונים אלו מאלו ומגוונים מאד באופיים ובמראם. גם בכל הנוגע למיקומי הסצנות - עם שחקנים חיים היינו מקבלים עוד עיר שגרתית שיש מחוץ לביתנו, אך כאן בסרט עם הדגים אנחנו מקבלים אינספור מקומות שונים אלו מאלו שמצליחים לחדש כל פעם. עם הדמויות המגוונות והמיקומים המגוונים, הסרט הזה מציג תאווה לעיניים ששובה את הצופה למסך בריתוק.
אבל עזבו רגע את זה, אפשר עוד להאריך על זה שעות רבות, האמינו לי. אז בואו נתמקד שנייה בסיפור, בתסריט. אז כן, בהחלט מדובר בגאונות. הסיפור מורכב ומעלה דילמות מוסריות רבות לחיים עצמם וגם לא מעט נקודות למחשבה, והוא מצליח להעביר בצורה נפלאה את תהליך ההתנתקות של הורה מילד בעת התבגרותו, ואת הפחדים שיש לשני הצדדים מהמהלך. כמו כן, הסרט מצליח לשמור לכל אורכו על טון בוגר ומאוד עמוק, אלא שבד בבד הוא מבליח לתוכו גם לא מעט הומור נהדר שמתאים לילדים ולמבוגרים כאחד. וכמובן, ההחלטה התסריטאית הגאונית לקיים את הסיפור מעיניהם של דגים באוקיינוס...
ראוי גם שנדבר על הדמויות לפרטים. בר-דג קודם, כמובן. אז, קשה ממש למצוא דברים שליליים אודות דמותו. הרגשות, החששות והפחדים בהם הוא מלא - הכל מועבר לצופה עוד בסצנה הראשונה ובצורה נהדרת שלא תשאיר אף עין יבשה. וכמובן, נמצא גם בנו הצעיר נמו, שגם הוא איננו מלא בשליליות בלשון המעטה - הוא חמוד, חכם ובוגר לגילו והרגשות שלו מועברים בצורה נהדרת כך שניתן להתחבר אליו מאד בקלות. וגם קרול, שמתה עוד בהתחלה, עושה הופעה מצוינת, כשהיא מצליחה בהחלט לרגש עם מעשיה והבחירות שלה.
ודוגי, כמובן (משום מה, חוסר העקביות בארץ ייקרא לה בסרט הקרוב "דורי"). אפשר לכתוב רק עליה עשר פסקאות. הדמות שלה יודעת ברגעים מסוימים להיות בוגרת ועמוקה, אך גם להיות קלילה והומוריסטית. הדמות שלה ללא ספק עושה את הסרט, ומספקת הנאה נהדרת ולא מעט חיוכים וצחקוקים בקול רם. מה שעוד עושה את הדמות הוא כמובן הדיבוב הנהדר של אלן דג'נרס, שמעובד לעברית בצורה מצוינת גם על ידי רמה מסינגר ז"ל (עצוב כל כך שלא נשמע אותה בשנית).
וכמובן, כמעט שכחתי, המסר הכה ברור שהסרט מנסה להעביר - תהיו צמחוניים ותפסיקו לאכול יצורים חיים. זה המסר של הסרט אחרי הכל, למרות שלצערי הרב רק מעטים רואים אותו. אם זה ב"התעללות" שנמו עובר כשהצוללן לוקח אותו לאקווריום הנוי, או אם זה כשהדגים נלחמים על חייהם כשרשת לוכדת אותם בזמן שהדייגים נחים להם בסירה. זה מזעזע ואכן מעלה בי חלחלה בהתייחס לזה שיש לי דגי נוי ושאני אוכל דגים. המסר, ללא ספק, בהחלט עובר. להעביר לדור הצעיר, ובמסווה של סרט הנפשה ידידותי, את המסר של טבעונות, זה בהחלט מבורך ויפה, ואני יותר ממופתע מהדרך המצוינת בה זה בוצע.
אבל למרות כל הטוב הצרוף הזה, צריך גם להודות בטעויותיו של הסרט, ויש אחת כזו - ההנפשה. אנשי פיקסאר מעולם לא ידעו לעשות הנפשה במלוא מובן המילה, והסרט הזה ממחיש את זה בצורה הטובה ביותר. העולם היפהפייה של השונית התת-מימית לא מצליח לבוא ממש לידי ביטוי, ולא נחקר לפרטי פרטים אפשריים מאשר כמה רקעים, שהם טובים מצד אחד, אבל מצד שני לא ממש מצליחים להיכנס פנימה ולעומק. אני יכול רק לדמיין לעצמי איך השוניות בסרט היו נראות לולא ההנפשה הייתה מופקת בידי דרימוורקס. טוב, לפחות לפיקסאר תמיד תישאר הזכות לתסריטים גאוניים (אם מתעלמים מ"מכוניות 2", "אמיצה" ו"הדינוזאור הטוב", כן?).
בסך הכל, למרות החוסר היחיד (אף על פי שהוא מפריע רק לעין מאוד בררנית כמו שלי), מדובר בכללותו בהחלט בסרט נהדר, וראוי שאציין שוב כמה התסריט שלו גאוני ומתוחכם. מדובר ללא ספק באחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר, ובאחד מהסרטים היותר חכמים שנעשו אי-פעם. ולא לשכוח לצפות בסרט עם טישו מוכן, אתם תצטרכו להשתמש בו קצת.
