ביקורת: "Scooby Apocalypse #1"
סדרות "סקובי-דו" הנוסטלגיות והאהובות של שנות ה-70 וה-80 היו בהחלט מאוד פופולריות באותם זמנים, אלא שאני טרם נחשפתי אליהן וההיכרות שלי עם סקובי דו נוצרה בעקבות כך שהייתי נוהג לשחק במשחקי הרשת הפשוטים של הזכיון שהסתובבו באינטרנט בין 2008 ל-2009 (בשנים האחרונות חיפשתי אחריהם כדי להעלות זיכרונות, אך הם אבדו ואיני מוצא אותם), ואף בעקבות כך שצפיתי בסדרה המתמשכת "מסתורין בע"מ" בערוץ הילדים. קשה לומר שאני "מחובר" לזיכיון ו"מעריץ" אותו, אך יש כאלה שכן. לכן, כאשר DC הכריזה על חידוש המותג בסדרת קומיקס - אני שמחתי, אם הם לא. ואכן, במבט ראשון נדמה שכל המטרה של "Scooby Apocalypse" היא לקדם את הזיכיון הרדום ולהרוויח כסף, ומסתבר, שאכן כך.
שם: "Scooby Apocalypse"
מס' חוברת: 1
מוציא לאור: DC Comics
מס' עמודים: 32
כתיבה: JM DeMatteis / Keith Giffe
אמנות: Howard Porter
בגלגול הנוכחי של הזיכיון, החברים בחבורה המוכרת הם כבר לא ילדים או לחלופין נערים מתבגרים, הם מבוגרים. למעשה, הם כלל לא חבורה. הם לא מכירים אחד את השני, והחוברת מתעלמת לחלוטין מכל סדרה או סרט שאי-פעם נוצרו בזיכיון. והאמת, זה דווקא די טוב. בזכות כך, הקורא הממוצע לא חייב לצפות באחת מהסדרות או הסרטים כדי להבין את מהלך האירועים, וגם מי שאינו מכיר את הזיכיון כלל וכלל יכול להיכנס לתוך הסיפור מבלי לעשות "שיעורי בית" מוקדמים.
אז, במציאות הזו, כמו שכבר אמרתי, כולם מבוגרים. יש להם קעקועים, זקנים ולבוש בהתאם. זה יכול דווקא להיות מרענן, לראות אותם נאלצים להתמודד עם תופעות אלו ואחרות ועם דילמות כאנשים בוגרים ומשכילים עם אחריות משמעותית על החיים שלהם, לא עוד נערים שרק מחפשים הנאה ופורקן בחיפוש אחר שדים ורוחות.
העלילה עוקבת אחר וולמה, שבמציאות זו היא מדענית למחקר גנטי העובדת בפרויקט ממשלתי סודי. במהלך אחת מעבודותיה, וולמה מגלה כי ראשי הפרויקט מתכננים להפיץ ווירוס ננו-בוטים שיהפוך את כל בני האנוש למפלצות, מה שייצור הרס וחורבן - אפוקליפסה. על מנת להציל את העולם, היא פונה לפרד ודפני, שבמציאות זו הם צמד עיתונאי טלוויזיה עם תכנית מסתורין לילית כושלת העוסקת בתופעות מוזרות ומשונות. למעשייה מצטרף גם שאגי, במציאות זו הוא היפסטר ממוצע ומוזר, יחד עם סקובי, שבמציאות זו הוא כלב מהונדס גנטית. יחד, החמישה יוצאים לחקור את הנושא על מנת להציל את העולם מהאפוקליפסה הקרבה.
טוב, בערך.
הגיליון הראשון עוסק לאורך כל שלושים עמודיו בהצגת הדמויות, הסיפור שלהן והמקום שלהן. ניחא, היה זה נעשה בצורה טובה, והייתי מתגבר על חוסר האקשן והכיף לטובת הבנת הסיפור הכללי, אך הדמויות והסיפור כולו מוצגים בעצלתיים. לוקח זמן רב עד שהתמונה מתבהרת, וניכר שחלוקת הסצנות היא גרועה ושגויה מבסיסה. הסיפור מקפץ מסצנה לסצנה וגורם לבלבול רב והמון חוסר הבנה. במקום להשקיע בפיתוח רציני ומשמעותי, הגיליון מלא, עמוד אחד עמוד, בדיאלוגים מלאי טקסט משעממים שמצליחים לעייף בנחרצות.
למרות שהעטיפה (ראו למעלה) מבטיחה המון אקשן ובהחלט מסקרנת, שום דבר ממנה לא קורה בתוך החוברת עצמה. החוברת משקיעה יותר מידי זמן בבניית הסיפור, עם אינספור דיאלוגים משעממים, מאשר בסיפור עצמו, שאמור להיות מלא באקשן ובקרבות. הקצב של החוברת איטי וקופצני, ומרגע לרגע מתחזק רצון הקורא לקרוע לגזרים את הדפים.
אבל, בתוך כל הרע הזה, נמצאת לה נקודת אור קטנה - האמנות. הכתיבה הכה רעה נשכחת לרגע כשהעיניים נשבות לתוך אמנות נהדרת מלאה בציורים יפים למדי. הדמויות מצוירות ונראות מצוין, הרקעים והמקומות מדהימים ורקע המסגרת מתאים במדויק. וזהו, זה הדבר הטוב היחיד שיש לי לומר על החוברת הזו, כל השאר פשוט גרוע.
בסופו של דבר, כחוברת ראשונה, כזו שאמורה לגרום לי לרצות לקרוא גם את השנייה, כזו שאמורה לבנות את הסיפור ולגרום לקורא הפשוט להבין את מהלך האירועים עכשיו והלאה, היא עושה עבודה רעה מאד. הסיפור והדמויות מתקדמים בעצלתיים ובשעמום רב, יש מחסור קיצוני באקשן ובקושי נמצא הומור. הסיבה היחידה שהציון הסופי אינו 0 היא האמנות, שמצליחה ובקושי לחפות על כל הגריעות.
