ביקורת: "מפלצת הכסף"
לאחרונה התחיל להתפתח מעין ז'אנר "כלכלה" בקולנוע - סרטים, שכשמו של הז'אנר אליו הם משתייכים, כן הם עוסקים בכלכלה, מזו הפשוטה והבסיסית ועד לזו המסובכת בבורסה ובוול סטריט. הכל התחיל בשנת 2013 עם "הזאב מוול סטריט" המבריק, ונמשך עם "מכונת הכסף" בשנה שעברה (2015). ועכשיו (2016), "מפלצת הכסף". אז האם הוא הצליח לשחזר את ההצלחה של השניים הללו?
כמו השניים שקדמו לו וגייסו שחקנים מפורסמים ומצליחים, בין היתר לאונרדו דיקפריו ב"הזאב מוול סטריט" וכריסטיאן בייל ב"מכונת הכסף", גם "מפלצת הכסף" אסף לחיקו שחקנים מאותה הנוסחה - ג'ורג' קלוני וג'וליה רוברטס. השניים הם בהחלט שני שחקנים מאד מוערכים (זכו באוסקר), אבל אפשר להגיע לקונצנזוס כללי כי הם לא כפי שהיו בעבר, כך שטרם התחיל הסרט לא ממש ידעתי למה לצפות מהם.
כמו השניים שקדמו לו וגייסו שחקנים מפורסמים ומצליחים, בין היתר לאונרדו דיקפריו ב"הזאב מוול סטריט" וכריסטיאן בייל ב"מכונת הכסף", גם "מפלצת הכסף" אסף לחיקו שחקנים מאותה הנוסחה - ג'ורג' קלוני וג'וליה רוברטס. השניים הם בהחלט שני שחקנים מאד מוערכים (זכו באוסקר), אבל אפשר להגיע לקונצנזוס כללי כי הם לא כפי שהיו בעבר, כך שטרם התחיל הסרט לא ממש ידעתי למה לצפות מהם.
אבל על מה למעשה הסרט? טוב, על כלכלה כמובן. אבל בניגוד ל"הזאב מוול סטריט" שהציג את אלו שדפקו את וול סטריט ול"מכונת הכסף" שהציג את אלו שניסו להציל את וול סטריט, "מפלצת הכסף" מציג את אלו שנדפקו מוול סטריט. הוא לא מביא סיפור מסובך של העשירון העליון הרשע שדואג רק לעצמו או של זה הטוב שדואג גם לאחרים, אלא סיפור פשוט של האזרח פשוט שרק רוצה להבין מה בדיוק קורה סביבו.
קייל באדוול (בגילומו של ג'ק אוקונול) הוא צעיר בתחילת שנות ה-20 לחייו שעומד להיוולד לו תינוק, כשמצבו הכלכלי לא מזהיר. לאחר שהוא צופה בתכנית כלכלית בהנחייתו של ברוקר לשעבר בשם לי גייטס (בגילומו של ג'ורג' קלוני) הוא מחליט להשקיע במניות את כל הונו היחיד, כספי ירושה בסכום של 60,000 דולר. אלא שאז, המניות בהן השקיע צונחות עמוק למטה, והוא מפסיד כל דולר שהשקיע. מדוכא וזועם, הוא פורץ לאולפן התכנית הכלכלית ממנה החליט להשקיע במניות ולוקח כבן ערובה את המנחה, כשבאוזניה מנסה לשלוט בכל העניין במאית התכנית פאטי פן (בגילומה של ג'וליה רוברטס).
כמו שכבר ציינתי, זה לא איזשהו סיפור מסובך על דפיקת הכלכלה או על הצלתה, רק על הבנתה מעיניים פשוטות שלא מבינות מה פירוש המילה "אלגוריתם". זו עלילה בסיסית ופשוטה למדי, אחת מהבסיסיות והפשוטות ביותר שראיתי לאחרונה. תוך דקות ספורות מתחילת הסרט, העלילה מוסברת ומתבהרת בקלות, וההתחברות אליה והבנתה היא מאוד פשוטה. הדמויות מוסברות ומתבהרות במהירות גם כן, וניתן להבין מאוד מהר מה המניע, המקום והתפקיד של כל דמות.
הסרט מצליח להעניק לצופה את כל האקספוזיציה הנצרכת בפתיחה של כעשר דקות, אמנם בצורה איטית ודי מגוחכת, אך הפתיחה היחסית גרועה הזו נשכחת די במהירות. הפרולוג הזה מתאמץ להסתיים כמה שיותר מהר, במודעות עצמית לכך שהוא משעמם וגרוע. אך למזלנו, מיד לאחריו הסרט *באמת* מתחיל, והמתח והעניין בסרט *באמת* מתחילים.
הסרט מתחיל, באמת מתחיל. אבל לא ברור איזה סרט. לרגעים מסוימים, אנחנו זוכים לסצנות דרמה חזקות מלאות באקשן, אך הן נקטעות בפתאומיות בשורות פאנץ' קומיות. יכול להיות, כמובן, שמדובר בתחכום תסריטאי שכל מטרתו להעניק לצופה הפוגה מהמתח ולתת לו אתנחתא קומית, וניחא, אך זה נעשה בצורה די... מבלבלת. הייתי מקבל בדיחות פה ושם, אבל הסרט מגיע למצב בו בכל סצנה וסצנה יש בדיחה, וזה גורם לרצינות להתעמעם. לכל אורך הסרט מתלוות התחושה שהוא לא בטוח מה הוא רוצה להיות - דרמת אקשן או אקשן קומי, וניחנת ההרגשה שהוא פשוט מנסה לרקוד על שתי חתונות.
סצנות הדרמה בסרט מצליחות להעניק דיאלוגים מעניינים ועמוקים בין הדמויות, והתחבטויות רגשיות מאד חשובות שיכולות בסופו של דבר לגעת גם בחיים האמיתיים. לתוך הדרמה המצוינת, נכנס לו גם האקשן, שאמנם מבליח רק ברגעים מאוד ספציפיים ובעיקר רק בסוף הסרט, אך כשהוא נמצא על המסך, בהחלט מורגש שהוא נמצא על המסך. אלא שאז, הקומיות צצה ללא כל קשר לדבר, ובמקום להוסיף לחוויה, היא די מורידה ממנה. שלא אובן לא נכון, שורות הפאנץ' בסרט הן מעולות ומאוד מצחיקות, אך הן בכלל מיותרות ולא קשורות לכלום.
הבלבול וחוסר ההחלטיות נובע, בעיקר, מג'ורג' קלוני. זה לא שהוא משחק רע, זה פשוט שהוא משחק לא ממש ברור. ברגעים מסוימים, הדמות שלו דרמטית ומאו קל להתחבר אליה מבחינה רגשית, אך ברגעים מסוימים, הדמות שלו קומית ומאוד צינית. לא שזו בעיה לשלב בין השניים, פשוט ששוב, זה מבלבל. אתה לא ממש מצליח להבין לאורך כל הסרט כיצד להתייחס לדמותו, וזה די פוגע בחיבור של הצופה אל הדמות ואל הסרט בפרט.
אך כנגד קלוני, ניצבת ג'וליה רוברטס, שבניגוד לעמיתה מצליחה לתפוס כיוון מאד ברור לדמותה ולהחליט מיהי ומהי. רוברטס, לאורך כל הסרט, משחקת בצורה נהדרת ומצליחה להפיג את הקומיות בדרמה(מה שאמור להיות ההפך). הרגשות שלה והמחשבות שלה מובנות במהרה והחיבור אליה נעשה בפשטות רבה. אך גם היא, לצערי, מצליחה לסטות לקומדיה ולא ללכת על קו אחיד.
וכנגד קלוני ורוברטס, ניצב לו ג'ק אוקונול, שחקן בעל רזומה הרבה פחות עשיר משל שני הפרטנרים שלו. אני מודה שאני לא ממש מכיר את השחקן ואני בספק אם ראיתי סרטים קודמים שלו, כך שזו מעין הופעת בכורה שלו עבורי. וככזו, הוא היה בה מעולה. הוא לקח את הבעיה הגדולה של הסרט, חוסר האיזון בין קומדיה לדרמה ואקשן, והצליח להפוך את זה ליתרון עבור דמותו. ברגעים מסוימים הוא חולה נפש משוגע, ברגעים מסוימים הוא ציני וסרקסטי אך ברגעים מסוימים הוא גם בן-אנוש בסך הכל. ואת כל שלושת מאפייני האישיות הללו, הוא מצליח לשלב לתוך דמות אחת, ובצורה מעולה.
השיא של חוסר האיזון מגיע בסוף הסרט. התמודדנו עם פיצול האישיות התסריטאי, ואפילו, חייבים לציין, די נהנו ממנו, כי בסופו של דבר צריך להודות שאף על פי שזה מבלבל ואפילו די מציק ופוגע בחוויה זה עדיין מצליח לעבוד ולהעלות חיוך על הפנים וצחוק בקול רם. אלא שאז, ההנאה נופלת בחדות והסרט נהרס כמעט לחלוטין בן כמה רגעים. ברגע בו מאוד קל לחשוב שהסרט כבר נגמר, אחרי סצנה מאד ברורה עם מסר מאד ברור לחיים ("החיים ממשיכים. קרה משהו, הוא קרה, אחריו יקרה עוד משהו. החיים ממשיכים, כי הם חייבים להימשך"), אתה חושב שכאן הסרט ייגמר עם נקודות למחשבה, אך אז המציאות סוטרת לך בפנים. סצנת הסיום של הסרט היא סצנה קלאסית נוסח "סוף טוב הכל טוב" ו"והם חיו באושר ועושר עד עצם היו זה" שנותנת סוף הוליוודי מעצבן ורע.
אבל בסופו של דבר, אחרי שעה ורבע, זה לא סרט כזה רע (לפחות לא עד סצנת הסיום שעדיף שתוותרו עליה). העלילה היא פשוטה ומאד בסיסית, הדמויות כתובות בצורה די סבירה (במיוחד זו של אוקונול) והמסתורין עוטף את הצופה מדקה לדקה עד לטוויסט די לא צפוי לקראת סוף הסרט. חוסר האיזון הוא באמת מפריע ומציק, אך בסך הכל הוא כן מצליח לעבוד בצורה שהיא... בסדר. בכלל, הסרט הזה הוא בסדר. לא מדובר באיזושהי יצירת מופת שתשנה לכם את החיים, אך בהחלט מדובר בסרט פופקורן חביב שאפשר להעביר איתו שעה ורבע בהנאה.
הסרט מצליח להעניק לצופה את כל האקספוזיציה הנצרכת בפתיחה של כעשר דקות, אמנם בצורה איטית ודי מגוחכת, אך הפתיחה היחסית גרועה הזו נשכחת די במהירות. הפרולוג הזה מתאמץ להסתיים כמה שיותר מהר, במודעות עצמית לכך שהוא משעמם וגרוע. אך למזלנו, מיד לאחריו הסרט *באמת* מתחיל, והמתח והעניין בסרט *באמת* מתחילים.
סצנות הדרמה בסרט מצליחות להעניק דיאלוגים מעניינים ועמוקים בין הדמויות, והתחבטויות רגשיות מאד חשובות שיכולות בסופו של דבר לגעת גם בחיים האמיתיים. לתוך הדרמה המצוינת, נכנס לו גם האקשן, שאמנם מבליח רק ברגעים מאוד ספציפיים ובעיקר רק בסוף הסרט, אך כשהוא נמצא על המסך, בהחלט מורגש שהוא נמצא על המסך. אלא שאז, הקומיות צצה ללא כל קשר לדבר, ובמקום להוסיף לחוויה, היא די מורידה ממנה. שלא אובן לא נכון, שורות הפאנץ' בסרט הן מעולות ומאוד מצחיקות, אך הן בכלל מיותרות ולא קשורות לכלום.
הבלבול וחוסר ההחלטיות נובע, בעיקר, מג'ורג' קלוני. זה לא שהוא משחק רע, זה פשוט שהוא משחק לא ממש ברור. ברגעים מסוימים, הדמות שלו דרמטית ומאו קל להתחבר אליה מבחינה רגשית, אך ברגעים מסוימים, הדמות שלו קומית ומאוד צינית. לא שזו בעיה לשלב בין השניים, פשוט ששוב, זה מבלבל. אתה לא ממש מצליח להבין לאורך כל הסרט כיצד להתייחס לדמותו, וזה די פוגע בחיבור של הצופה אל הדמות ואל הסרט בפרט.
אך כנגד קלוני, ניצבת ג'וליה רוברטס, שבניגוד לעמיתה מצליחה לתפוס כיוון מאד ברור לדמותה ולהחליט מיהי ומהי. רוברטס, לאורך כל הסרט, משחקת בצורה נהדרת ומצליחה להפיג את הקומיות בדרמה(מה שאמור להיות ההפך). הרגשות שלה והמחשבות שלה מובנות במהרה והחיבור אליה נעשה בפשטות רבה. אך גם היא, לצערי, מצליחה לסטות לקומדיה ולא ללכת על קו אחיד.
וכנגד קלוני ורוברטס, ניצב לו ג'ק אוקונול, שחקן בעל רזומה הרבה פחות עשיר משל שני הפרטנרים שלו. אני מודה שאני לא ממש מכיר את השחקן ואני בספק אם ראיתי סרטים קודמים שלו, כך שזו מעין הופעת בכורה שלו עבורי. וככזו, הוא היה בה מעולה. הוא לקח את הבעיה הגדולה של הסרט, חוסר האיזון בין קומדיה לדרמה ואקשן, והצליח להפוך את זה ליתרון עבור דמותו. ברגעים מסוימים הוא חולה נפש משוגע, ברגעים מסוימים הוא ציני וסרקסטי אך ברגעים מסוימים הוא גם בן-אנוש בסך הכל. ואת כל שלושת מאפייני האישיות הללו, הוא מצליח לשלב לתוך דמות אחת, ובצורה מעולה.
השיא של חוסר האיזון מגיע בסוף הסרט. התמודדנו עם פיצול האישיות התסריטאי, ואפילו, חייבים לציין, די נהנו ממנו, כי בסופו של דבר צריך להודות שאף על פי שזה מבלבל ואפילו די מציק ופוגע בחוויה זה עדיין מצליח לעבוד ולהעלות חיוך על הפנים וצחוק בקול רם. אלא שאז, ההנאה נופלת בחדות והסרט נהרס כמעט לחלוטין בן כמה רגעים. ברגע בו מאוד קל לחשוב שהסרט כבר נגמר, אחרי סצנה מאד ברורה עם מסר מאד ברור לחיים ("החיים ממשיכים. קרה משהו, הוא קרה, אחריו יקרה עוד משהו. החיים ממשיכים, כי הם חייבים להימשך"), אתה חושב שכאן הסרט ייגמר עם נקודות למחשבה, אך אז המציאות סוטרת לך בפנים. סצנת הסיום של הסרט היא סצנה קלאסית נוסח "סוף טוב הכל טוב" ו"והם חיו באושר ועושר עד עצם היו זה" שנותנת סוף הוליוודי מעצבן ורע.
