גרימסבי - סיקור נטול ספויילרים של הסרט המפתיע של השנה
מאת: לידור אטיאס
סשה ברון כהן, האיש שעומד מאחורי בוראט, הדיקטטור והמלך ג'וליאן, חוזר למסך הגדול עם קומדיה פרועה לחלוטין שמלאה בקטעים שההגדרה "דוחים" היא המתאימה ביותר להם אבל אחרי הכל - הסרט הפתיע אותי מאוד לטובה כקומדיית סשה ברון כהן קלאסית עם רפרנסים מדוייקים ואני ממש לא נשארתי אדיש.
נדבר בקצרה גם על העלילה של הסרט מבלי להרוס ספויילרים ובמטרה להעביר את הרעיון הכללי - "גרימסבי" מדבר על נובּי בוצ'ר, מובטל סדרתי שחולה על כדורגל ומגיע למצב שבו הוא צריך להציל את העולם ולגייס לצורך כך את הכישורים שלכאורה אין לו.
נובּי שנשאר בגרימסבי לאורך כל השנים, בסופו של דבר השיג את מה שכל אדם כמותו רוצה – תשעה ילדים וחברה שהוא אוהב יותר מהכל, אותה משחקת רבל וילסון. אבל זה עדיין לא נתפס בעיניו כמושלם וחסר לו אחיו הקטן, סבסטיאן, אותו משחק מארק סטרונג, שהופרד ממנו בתור ילד. 28 שנים של חיפוש מובילות לכך שנובּי סוף כל סוף מצליח לאתר את אחיו בלונדון, אבל חסר לו רק פרט מידע אחד - אחיו סבסטיאן הוא מתנקש של השירות החשאי. באיחוד בין האחים נובּי מחריב בטעות את חייו של סבסטיאן וגוזר על שניהם מרדף בלתי פוסק לצורך הריגתם, אלא שבין מרדף למרדף הם גם מגלים מזימה להרוס את העולם. על מנת להציל את האנושות ואת אחיו סבסטיאן, נובּי חייב לצאת למשימה בינלאומית ולעבור מהפך מהאידיוט שכולם אוהבים לסוכן חשאי מתוחכם.
בתוך העלילה הזו "גרימסבי" משלב בין ז'אנר האקשן לז'אנר הקומדיה בצורה פשוט מושלמת. סצנות האקשן מרגישות עוצמתיות בכל פעם, אבל בניגוד לסרט שמבוסס על אקשן, במקרה הזה הסצנות מלוות בקטעים משעשעים ומצחיקים במיוחד. בלי שום קשר לקטעים המשעשעים, סצנות האקשן בנויות נהדר וחלקן אפילו היו מקפיצות לחלוטין עם יריות בלתי צפויות והרבה צרות שפשוט נפלו על האחים בוצ'ר מגרימסבי מהשמיים. האקשן מוצג ממספר זוויות ובמספר אופנים המשתנים מפעם לפעם והשילוב ביניהם יצר אקשן פשוט נהדר. הזוויות העיקריות שאתם תראו בסרט הן זווית גוף ראשון, מהעיניים של הדמויות(בעיקר סבסטיאן) וגם צילומי תקריב המתמקדים על הדמויות, פה ושם גם צילומים אוויריים, אבל הרבה פחות.
עוד דבר שיפה באקשן בסרט, הוא שהרבה מאוד אנשים מוצאים את עצמם אבודים בין כל הפיצוצים בסרטי האקשן הרגילים, אלא שפה כמות הפיצוצים היא מאוד מדודה ובסך הכל יש שילוב מצוין בין מינון הסצנות הרגליות שכוללות כמובן ירי ואלימות בלתי נפסקת, וגם הפיצוצים הרגילים שכולנו אוהבים לראות(במידה). אתם ממש לא תמצאו את עצמכם מיואשים מכמות הפיצוצים, אתם יכולים להסיר את הדאגה הזו מליבכם.
האקשן בהחלט היה נהדר עם שילוב טוב בין סוגים שונים של אקשן וגם קטעים משעשעים בין לבין, אבל מה עם הקומדיה וההומור בסרט?
ההומור עצמו, שיהיה ברור לחלוטין, הוא איננו שנון או קשור באופן כלשהו לנושאים ברומו של עולם, אבל הוא עדיין משעשע במיוחד ואם אעיד על עצמי - הרבה זמן לא צחקתי כמו שצחקתי בסרט הזה. הדבר שאני כן מוצא בעייתי בהומור בסרט הוא שחלקים לא קטנים ממנו מוקדשים לרפרנסים, ואם אתם לא בקיאים בלפחות 80% מהם, חווית הצפייה שלכם תפחת באופן משמעותי. "גרימסבי" פשוט צוחק על כולם - אנשים מפורסמים, פוליטיקאים, סדרות טלוויזיה והרשימה עוד ארוכה.
בנוסף לכך, במקרה שלא ידעתם, הסרט מדורג לגילאי 18+. כשחשבתי על זה לפני שראיתי את הסרט, לא ממש הצלחתי להבין כיצד דבר שכזה הגיוני, שכן "דדפול" הברוטאלי לחלוטין זכה לדירוג 16+ בלבד בעקבות עירום, שפה בוטה, עריפת ראשים ואלימות קשה. אלא שאחרי שראיתי את הסרט הבנתי במאת האחוזים מדוע הוא מדורג כך ואני חושב שזו נקודה בעייתית, שכן היא עשוייה לעמוד לטובת הסרט ולרעתו - אם אתם לא מתחברים לסצנות בקולנוע שעומדות על הגבול הדק שבין קולנוע לפורנוגרפיה אתם כנראה לא תאהבו חלק גדול מההומור בסרט. בכל מקרה הפוך, הסצנות הדוחות של הסרט מתועלות להומור מעולה שהצליח להצחיק צופים רבים.
עד כה דיברנו על שני חלקים בהומור של הסרט שבסך הכל - יש מי שיאהב ויתחבר אליהם ויש מי שלא. כאן אני אדבר על התחום השלישי, תחום שהרבה פחות מקובל עליי ואמנם בא בסך להצחיק בסרט, אבל זה לא קורה - בסרט נעשה שימוש בילד נכה לצורך של בדיחה, שאם חושבים על זה היא דווקא כן מצחיקה, אבל לא באופן הזה. מדובר בכמה דרגות מעל הומור שמוגדר בשפת היום-יום כ"הומור שחור" ואני משוכנע שאני לא היחיד שהדבר עורר בו כעס.
ובכן דיברנו על האקשן הנהדר ועל ההומור השנוי במחלוקת אך זה המצחיק במיוחד של הסרט הזה, אבל על דבר אחד לא דיברנו בכלל והוא הרגש בסרט.
רגש הוא דבר שיתחבר למי שצופה בקולנוע בעיקר לסרטי דרמה ומתח, אבל במקרה הזה נעשה שימוש נהדר ברגש ואני אסביר בדיוק למה אני מתכוון - מכיוון שההומור של הסרט מאוד רדוד ובוטה, בלתי אפשרי לקבל מנה גדולה מידי של זה. אז בפועל סצנות האקשן באות בין לבין וקצת מצננות את האווירה. בפועל אני יכול להגיד לכם שלבד זה לא היה מספיק. אז מה כן חיפה על מה שנשאר? הרגש. להזכירכם, אחרי כל הבוטות של "גרימסבי", האקשן והפיצוצים, מדובר בסרט על איחוד משפחתי. מספר פלאשבקים, שגם כן עשויים מאוד טוב, מוצגים במהלך הסרט, וזה האופן שבו הסרט הזה מסוגל גם לגעת לצופים פה ושם ברגש. אגב, מדובר בעיקר בפלאשבקים פרי הזיכרון של האחים, שמתחילים להעלות זיכרונות מהעבר, גם כאלה שנחמד להיזכר בהם ועשויים אפילו לגרום לדמעות, וגם "פצעים פתוחים" בין היתר, בעיקר על מנת להסביר את סיבת היעדרותו של סבסטיאן.
התוצאה, אחרי הכל, היא פשוט נהדרת. בתור מי שכן נהנה מהסצנות היותר דוחות של הסרט וגם התחבר לכל הרפרנסים שהועלו בו, נהנתי מאוד ולא נשארתי אדיש בפני אף סצנה בסרט, שהאורך שלו, גם אם הוא נשמע קצר מידי(82 דקות), פשוט מושלם לסרט שכזה. אין מריחות או סצנות שיגרמו לכם לאבד את הקו העלילתי של הסרט, זה פשוט לא קורה. לכו לסרט ותהנו מהשילוב המושלם בין אקשן, קומדיה פרועה וגם קצת רגש לרגישים יותר מביניכם.
"גרימסבי", עכשיו בבתי הקולנוע ברחבי הארץ.
אני מקווה שנהנתם מהביקורת שלי, אם יש לכם שאלות, הארות והערות, אני תמיד מתייחס ואשמח לשמוע אותן בנועם ממכם, הקוראים שלי.
נדבר בקצרה גם על העלילה של הסרט מבלי להרוס ספויילרים ובמטרה להעביר את הרעיון הכללי - "גרימסבי" מדבר על נובּי בוצ'ר, מובטל סדרתי שחולה על כדורגל ומגיע למצב שבו הוא צריך להציל את העולם ולגייס לצורך כך את הכישורים שלכאורה אין לו.
נובּי שנשאר בגרימסבי לאורך כל השנים, בסופו של דבר השיג את מה שכל אדם כמותו רוצה – תשעה ילדים וחברה שהוא אוהב יותר מהכל, אותה משחקת רבל וילסון. אבל זה עדיין לא נתפס בעיניו כמושלם וחסר לו אחיו הקטן, סבסטיאן, אותו משחק מארק סטרונג, שהופרד ממנו בתור ילד. 28 שנים של חיפוש מובילות לכך שנובּי סוף כל סוף מצליח לאתר את אחיו בלונדון, אבל חסר לו רק פרט מידע אחד - אחיו סבסטיאן הוא מתנקש של השירות החשאי. באיחוד בין האחים נובּי מחריב בטעות את חייו של סבסטיאן וגוזר על שניהם מרדף בלתי פוסק לצורך הריגתם, אלא שבין מרדף למרדף הם גם מגלים מזימה להרוס את העולם. על מנת להציל את האנושות ואת אחיו סבסטיאן, נובּי חייב לצאת למשימה בינלאומית ולעבור מהפך מהאידיוט שכולם אוהבים לסוכן חשאי מתוחכם.
עוד דבר שיפה באקשן בסרט, הוא שהרבה מאוד אנשים מוצאים את עצמם אבודים בין כל הפיצוצים בסרטי האקשן הרגילים, אלא שפה כמות הפיצוצים היא מאוד מדודה ובסך הכל יש שילוב מצוין בין מינון הסצנות הרגליות שכוללות כמובן ירי ואלימות בלתי נפסקת, וגם הפיצוצים הרגילים שכולנו אוהבים לראות(במידה). אתם ממש לא תמצאו את עצמכם מיואשים מכמות הפיצוצים, אתם יכולים להסיר את הדאגה הזו מליבכם.
האקשן בהחלט היה נהדר עם שילוב טוב בין סוגים שונים של אקשן וגם קטעים משעשעים בין לבין, אבל מה עם הקומדיה וההומור בסרט?
בנוסף לכך, במקרה שלא ידעתם, הסרט מדורג לגילאי 18+. כשחשבתי על זה לפני שראיתי את הסרט, לא ממש הצלחתי להבין כיצד דבר שכזה הגיוני, שכן "דדפול" הברוטאלי לחלוטין זכה לדירוג 16+ בלבד בעקבות עירום, שפה בוטה, עריפת ראשים ואלימות קשה. אלא שאחרי שראיתי את הסרט הבנתי במאת האחוזים מדוע הוא מדורג כך ואני חושב שזו נקודה בעייתית, שכן היא עשוייה לעמוד לטובת הסרט ולרעתו - אם אתם לא מתחברים לסצנות בקולנוע שעומדות על הגבול הדק שבין קולנוע לפורנוגרפיה אתם כנראה לא תאהבו חלק גדול מההומור בסרט. בכל מקרה הפוך, הסצנות הדוחות של הסרט מתועלות להומור מעולה שהצליח להצחיק צופים רבים.
עד כה דיברנו על שני חלקים בהומור של הסרט שבסך הכל - יש מי שיאהב ויתחבר אליהם ויש מי שלא. כאן אני אדבר על התחום השלישי, תחום שהרבה פחות מקובל עליי ואמנם בא בסך להצחיק בסרט, אבל זה לא קורה - בסרט נעשה שימוש בילד נכה לצורך של בדיחה, שאם חושבים על זה היא דווקא כן מצחיקה, אבל לא באופן הזה. מדובר בכמה דרגות מעל הומור שמוגדר בשפת היום-יום כ"הומור שחור" ואני משוכנע שאני לא היחיד שהדבר עורר בו כעס.
רגש הוא דבר שיתחבר למי שצופה בקולנוע בעיקר לסרטי דרמה ומתח, אבל במקרה הזה נעשה שימוש נהדר ברגש ואני אסביר בדיוק למה אני מתכוון - מכיוון שההומור של הסרט מאוד רדוד ובוטה, בלתי אפשרי לקבל מנה גדולה מידי של זה. אז בפועל סצנות האקשן באות בין לבין וקצת מצננות את האווירה. בפועל אני יכול להגיד לכם שלבד זה לא היה מספיק. אז מה כן חיפה על מה שנשאר? הרגש. להזכירכם, אחרי כל הבוטות של "גרימסבי", האקשן והפיצוצים, מדובר בסרט על איחוד משפחתי. מספר פלאשבקים, שגם כן עשויים מאוד טוב, מוצגים במהלך הסרט, וזה האופן שבו הסרט הזה מסוגל גם לגעת לצופים פה ושם ברגש. אגב, מדובר בעיקר בפלאשבקים פרי הזיכרון של האחים, שמתחילים להעלות זיכרונות מהעבר, גם כאלה שנחמד להיזכר בהם ועשויים אפילו לגרום לדמעות, וגם "פצעים פתוחים" בין היתר, בעיקר על מנת להסביר את סיבת היעדרותו של סבסטיאן.
התוצאה, אחרי הכל, היא פשוט נהדרת. בתור מי שכן נהנה מהסצנות היותר דוחות של הסרט וגם התחבר לכל הרפרנסים שהועלו בו, נהנתי מאוד ולא נשארתי אדיש בפני אף סצנה בסרט, שהאורך שלו, גם אם הוא נשמע קצר מידי(82 דקות), פשוט מושלם לסרט שכזה. אין מריחות או סצנות שיגרמו לכם לאבד את הקו העלילתי של הסרט, זה פשוט לא קורה. לכו לסרט ותהנו מהשילוב המושלם בין אקשן, קומדיה פרועה וגם קצת רגש לרגישים יותר מביניכם.
"גרימסבי", עכשיו בבתי הקולנוע ברחבי הארץ.
