סיקור המשחק Cuphead
|מאת: לידור אטיאס|
אחרי כמות שעות מכובדת שהשקעתי על Cuphead, אני יכול להיות סמוך ובטוח באומרי כי שנות ה-30 לא זכו לפאר כזה כבר הרבה מאוד זמן. זה מתחיל מהגרפיקה הקריקטוריסטית בסגנון של אותן שנים מכל הבחינות, כולל הפסיכדליות של דמויות המשחק ועיצוב המפות, שנדמה כאילו ללא חומרים אסורים פשוט לא ניתן היה להפיק אותן. זה ממשיך בדרגת הקושי העצומה של המשחק (כל מה שכבר שמעתם - הכל נכון, זה אחד המשחקים הקשים ביותר של התקופה האחרונה) ומסתיים במוזיקת המשחק הנהדרת שפשוט הצליחה ללכוד את התקופה ולהחזיר אותה לתחייה.
בואו נשים את הקלפים על השולחן, אין, ולו אדם אחד, שהוא יליד שנות ה-30, אשר שיחק, משחק או ישחק ב-Cuphead. מצד אחד זה פשוט חבל, מפני שהוא בהחלט יכול היה לראות את הילדות שלו צומחת מחדש לנגד עיניו, אך מצד שני, זה מרתק, כי זה מותיר לנו "הצעירים" (הכל יחסי כמובן) להשתוקק אל מול המסך לנוכח המשחק על כל מאפייניו השונים.
גם במקרה של Cuphead, המאפיין המרכזי ביותר הוא המשחקיות, ולא סתם למרות שהוא שווק כמשחק רטרו בסגנון שנות ה-30, הוא בלט באינטרנט לא פחות בזכות דרגת הקושי הברוטלית והמפחידה שלו, דרגת קושי שבאה לידי ביטוי במשחקיות.
אז נכון, השליטה במשחק מאוד נוחה וקל להתרגל למקשים השונים (מעטים ככל שיהיו), בין אם מדובר בתנועות הבסיסיות, התנועות המורכבות או ההתקפות. אין שום בעיה למצוא את האיזון ולבצע קומבינציות שונות של תמרונים תוך כדי התקפת אויבים (Run and Gun, אם תרצו, כשתשחקו במשחק תבינו), אבל לאן כל זה מוביל אתכם? ככל הנראה לפסילה אחר פסילה, לפחות בתור התחלה.
אמנם לא ייקח לכם זמן רב להתרגל לשליטה, אבל ייקח לכם זמן קצת יותר גדול להתרגל לאויביכם, מהאויבים הקטנים אשר מצליחים לספק הצקות קטנות, דרך האויבים הבינוניים יותר שמצליחים להטריד את מנוחתכם קצת יותר ועד לבוסים הגדולים והפסיכדליים שפשוט לא יתנו לכם רגע של מנוחה, בין אם תשחקו לבד ובין אם תשחקו ב-Co-Op.
דרגת הקושי בהחלט גבוהה ביותר, אבל הקושי פה הוא לא קושי מעצבן ומציק, אלא דווקא קושי חיובי בעיניי - הוא דורש מכם להתמצא בשלב ולהתמחות בלימוד אובססיבי את אויביכם השונים בשלב. זו דרגת קושי ששונה בתכלית מזו של משחק כמו Crash, שם אתם נמדדים בהרבה מהמקרים על דיוק פשוט לא נורמלי.
ב-Cuphead אתם תצטרכו בהרבה מהמקרים למצוא מכנה משותף עם השותף שלכם למשחק (כן, מאוד מומלץ לשחק ב-Co-Op) ולגבש דרך פעולה משותפת במהלך השלבים השונים שתבצעו יחד. אם להיכנס לפרטים קצת יותר ספציפיים הנוגעים לפן האישי יותר, אתם תצטרכו ללמוד את אויביכם אך גם את יכולותיכם, צפו את הפגיעות השונות שיגיעו בדרך ותכננו את המסלול שלכם - רצים ויורים? רק רצים? מצילים אחד את השני בכל מצב או שבמצבים מסוכנים המת נשאר מאחור? זו כבר הבחירה שלכם והיא תשפיע מאוד על ההתקדמות שלכם במשחק.
עם ההתקדמות שלכם במשחק אתם תעברו בין אויבים שונים, ואני חייב לציין - כולם ללא יוצא מן הכלל מעוצבים בצורה פשוט מופתית. הפסיכדליות ורוח התקופה של שנות ה-30 (לא ניכנס לראי ההיסטורי, אבל סמים מן הסתם כבר היו באותה תקופה והם גם נקשרו לסוגי מוזיקה מסוימים שאנחנו שומעים במשחק) באים לידי ביטוי ברמה הכי גבוהה שיש ואין ספק ששעות רבות של עבודה אמנותית עומדות מאחורי כל דמות שכזו, במיוחד הבוסים המיוחדים והססגוניים.
הגרפיקה ההזויה באה לידי ביטוי גם במראה האויבים, אך גם באפקטים המיוחדים שלהם, הפרצופים שהם עושים לכם וכל ההוויי שלהם - גם המתקפות השונות שלהם לחלוטין פסיכדליות ומטורפות למדי, עד שאם תעמיקו במחשבה לגבי שפיות הנפש של מעצבי המשחק תגיעו למסקנות בעייתיות משהו.
אבל אם כבר בשפיות עסקינן, כפי שכבר ציינתי בהערה קודם לכן - נראה שהמוזיקה אליה נקשרו הסמים בשנות ה-30 לא פסחה על המשחק הזה גם כן והשפיות לא חוזרת עם ההאזנה למוזיקה, אלא בדיוק להפך.
מיטב מנגינות מוזרות אך נעימות לאוזן מושמעות לנו בזמן שאנו בורחים, רצים, קופצים, מתחמקים, מתמרנים, יורים או אפילו סתם מטיילים בסביבה. כל זה מוסיף הרבה מאוד לאווירה מסביב ויוצר את החוויה המושלמת של משחק רטרו מבוסס שנות ה-30.
כפי שאתם רואים, עיצוב החוויה עובר דרך מגוון של אספקטים מרכזיים במשחק - משחקיות, גרפיקה וסאונד, ולא בכדי העיצוב הזה הפיק כאן משחק שקרוב מאוד לשלמות. אל תפספסו אותו בשום מצב, אם אין Xbox One - יש Windows 10.
אחרי כמות שעות מכובדת שהשקעתי על Cuphead, אני יכול להיות סמוך ובטוח באומרי כי שנות ה-30 לא זכו לפאר כזה כבר הרבה מאוד זמן. זה מתחיל מהגרפיקה הקריקטוריסטית בסגנון של אותן שנים מכל הבחינות, כולל הפסיכדליות של דמויות המשחק ועיצוב המפות, שנדמה כאילו ללא חומרים אסורים פשוט לא ניתן היה להפיק אותן. זה ממשיך בדרגת הקושי העצומה של המשחק (כל מה שכבר שמעתם - הכל נכון, זה אחד המשחקים הקשים ביותר של התקופה האחרונה) ומסתיים במוזיקת המשחק הנהדרת שפשוט הצליחה ללכוד את התקופה ולהחזיר אותה לתחייה.
גם במקרה של Cuphead, המאפיין המרכזי ביותר הוא המשחקיות, ולא סתם למרות שהוא שווק כמשחק רטרו בסגנון שנות ה-30, הוא בלט באינטרנט לא פחות בזכות דרגת הקושי הברוטלית והמפחידה שלו, דרגת קושי שבאה לידי ביטוי במשחקיות.
אז נכון, השליטה במשחק מאוד נוחה וקל להתרגל למקשים השונים (מעטים ככל שיהיו), בין אם מדובר בתנועות הבסיסיות, התנועות המורכבות או ההתקפות. אין שום בעיה למצוא את האיזון ולבצע קומבינציות שונות של תמרונים תוך כדי התקפת אויבים (Run and Gun, אם תרצו, כשתשחקו במשחק תבינו), אבל לאן כל זה מוביל אתכם? ככל הנראה לפסילה אחר פסילה, לפחות בתור התחלה.
אמנם לא ייקח לכם זמן רב להתרגל לשליטה, אבל ייקח לכם זמן קצת יותר גדול להתרגל לאויביכם, מהאויבים הקטנים אשר מצליחים לספק הצקות קטנות, דרך האויבים הבינוניים יותר שמצליחים להטריד את מנוחתכם קצת יותר ועד לבוסים הגדולים והפסיכדליים שפשוט לא יתנו לכם רגע של מנוחה, בין אם תשחקו לבד ובין אם תשחקו ב-Co-Op.
דרגת הקושי בהחלט גבוהה ביותר, אבל הקושי פה הוא לא קושי מעצבן ומציק, אלא דווקא קושי חיובי בעיניי - הוא דורש מכם להתמצא בשלב ולהתמחות בלימוד אובססיבי את אויביכם השונים בשלב. זו דרגת קושי ששונה בתכלית מזו של משחק כמו Crash, שם אתם נמדדים בהרבה מהמקרים על דיוק פשוט לא נורמלי.
ב-Cuphead אתם תצטרכו בהרבה מהמקרים למצוא מכנה משותף עם השותף שלכם למשחק (כן, מאוד מומלץ לשחק ב-Co-Op) ולגבש דרך פעולה משותפת במהלך השלבים השונים שתבצעו יחד. אם להיכנס לפרטים קצת יותר ספציפיים הנוגעים לפן האישי יותר, אתם תצטרכו ללמוד את אויביכם אך גם את יכולותיכם, צפו את הפגיעות השונות שיגיעו בדרך ותכננו את המסלול שלכם - רצים ויורים? רק רצים? מצילים אחד את השני בכל מצב או שבמצבים מסוכנים המת נשאר מאחור? זו כבר הבחירה שלכם והיא תשפיע מאוד על ההתקדמות שלכם במשחק.
עם ההתקדמות שלכם במשחק אתם תעברו בין אויבים שונים, ואני חייב לציין - כולם ללא יוצא מן הכלל מעוצבים בצורה פשוט מופתית. הפסיכדליות ורוח התקופה של שנות ה-30 (לא ניכנס לראי ההיסטורי, אבל סמים מן הסתם כבר היו באותה תקופה והם גם נקשרו לסוגי מוזיקה מסוימים שאנחנו שומעים במשחק) באים לידי ביטוי ברמה הכי גבוהה שיש ואין ספק ששעות רבות של עבודה אמנותית עומדות מאחורי כל דמות שכזו, במיוחד הבוסים המיוחדים והססגוניים.
הגרפיקה ההזויה באה לידי ביטוי גם במראה האויבים, אך גם באפקטים המיוחדים שלהם, הפרצופים שהם עושים לכם וכל ההוויי שלהם - גם המתקפות השונות שלהם לחלוטין פסיכדליות ומטורפות למדי, עד שאם תעמיקו במחשבה לגבי שפיות הנפש של מעצבי המשחק תגיעו למסקנות בעייתיות משהו.
אבל אם כבר בשפיות עסקינן, כפי שכבר ציינתי בהערה קודם לכן - נראה שהמוזיקה אליה נקשרו הסמים בשנות ה-30 לא פסחה על המשחק הזה גם כן והשפיות לא חוזרת עם ההאזנה למוזיקה, אלא בדיוק להפך.
מיטב מנגינות מוזרות אך נעימות לאוזן מושמעות לנו בזמן שאנו בורחים, רצים, קופצים, מתחמקים, מתמרנים, יורים או אפילו סתם מטיילים בסביבה. כל זה מוסיף הרבה מאוד לאווירה מסביב ויוצר את החוויה המושלמת של משחק רטרו מבוסס שנות ה-30.
