ביקורת מופע: "היי סקול פסטיגל 2"
אפשר לאהוב אותו ואפשר שלא לאהוב אותו, אך אי אפשר להתעלם מקיומו, כי הוא כאן על מנת להישאר. העלילות אינן כעלילות העבר, התכנים אינם כתכני העבר, המשתתפים אינם כמשתתפי העבר והשירים אינם כשירי העבר, אך דבר אינו מפריע למאות אלפי צופיו, ילדים ובני נוער בליווי המבוגרים המשגיחים, להביט אליו בהערצה משתוקקת ולנהור בהמוניהם לקראתו. מי היה מאמין, אך זו הפעם ה-35 בה מתרחש הפסטיגל שהפך לאירוע אגדי שלא לומר קלאסי כאן בישראל.
עוד בטרם צפיתי במופע, שנאתי אותו. כן, מבלי לדעת דבר אודות עלילתו, תוכנו, משתתפיו ושיריו, שנאתי אותו. הפלא זה פלא, דווקא היו לי לכך 3 סיבות מוצדקות טובות.
ראשית, זו השנה השנייה שבה מופע החשיפה, אשר מציג את העלילה, הדמויות והשירים בטעימות קצרות, אינו התקיים. לפני כשנתיים, כחלק מ"רענון" המערכת, הוחלט לבטל את מופע החשיפה, ובמקומו להפיק בבלעדיות לשירות ה-VOD של "HOT" סרט טלוויזיה אשר יציג את העלילה, הדמויות והשירים במלואם. כן, מדובר בגרסה טלוויזיונית אלטרנטיבית למופע, העלילה ותוכנה הייתה צפויה וידועה מראש והשירים נודעו עוד קודם. למעשה, אפשר היה להישאר בבית, מתחת לשמיכה החמה והנעימה, ולצפות באותו הדבר בדיוק, בחוויה אשר אינה כוללת בה פקקי תנועה, לחץ המוני ומחירים מופקעים. הבחירה בין השתיים קלה.
שנית, זו השנה השנייה שבה התחרות המפורסמת והאהובה אשר התקיימה בין שירי המופע השונים אינה מתקיימת. כן, בהישמע על כך גם לי נשמטה הלסת לקרקע.
שלישית, שם המופע מהווה רמז מטרים לחולשתו הגדולה ביותר ונקודתו השלילית של הפסטיגל - הספרה "2". זו ספרה אשר ידועה ברבים כאחת מהספרות השנואות ביותר והיא מתנוססת בענק בשם המופע. "היי סקול פסטיגל 2", במידה ואינכם שמתם לב לכך, הוא המשכו של "היי סקול פסטיגל" (פסטיגל 2015); כן, טרנד ההמשכים הלעוס והמאוס הגיע גם למופעי הפסטיגל, מופעים אשר נותרו נטולי המשכים או ניסיונות להמשכיות לאורך השנים.
כהמשך ישיר לאירועי המופע הקודם (לא חשבתי שאומר את המשפט הזה בהקשר למופע כלשהו אף לא לרגע אחד בימי חיי, גם לא בחלומותיי הפרועים ביותר, במיוחד לא הפסטיגל), "היי סקול פסטיגל 2" מציג את תלמידי להקת תיכון "גל" (אליאנה תדהר, שירן סנדל, דניאל מורשת, אושרת אינגדשט ונווה צור) בניצוחה של המורה לתנ"ך (מיכל ינאי) במהלך השתתפותם בגמר העונה ה-17 של תכנית הראליטי "הכוכבים של סיימון", בהנחייתו של איש העסקים סיימון (איציק כהן). בתחרות הם מתחרים כנגד להקת תיכון "סביוני סביונים" (תובל שפיר, כלהקה של איש אחד) בניצוחו של המנהל (עודד פז). כשבירת הקיר הרביעי, את העלילה מעביר ומספר מנהל הקפיטריה (ישראל קטורזה). בנוסף לזה, בדרך מסתורית כלשהי שלא ברורה לאף אחד, גם צמד ה"זמרים" סטטיק ובן-אל תבורי לוקחים חלק בעלילה ומשתתפים במופע.
אי-אפשר להתעלם ולסלוח על כך, וחייבים לציין זאת כנקודה השלילית הגדולה ביותר בפסטיגל - חוסר מקוריות. אם נרצה בכך ואם לא, מדובר בשחזור מעורר זעם של מופע השנה שעברה, שאינו מציג חידושים כלשהם או מקוריות כלשהי, ומעלה לכל אורכו תהיות רבות לגבי נחיצותו. ככל הנראה, אגב, בעקבות שיפוט קל שלי לאחר סיום המופע, אני יכול להגיד לכם שככל הנראה בשנה הבאה יעלה לבמות "היי סקול פסטיגל 3".
שירים מקוריים, אגב, ניתן למנות על כף יד אחת, ועוד יישארו אצבעות פנויות. הביצועים השונים היו גרסאות כיסוי (קאברים) לשירים לועזיים ידועים או שחזורים לשיריהם המעטים של סטטיק ובן אל, בעוד נכתבו שלושה שירים מקוריים בלבד (עד כמה שאפשר לקרוא להם "מקוריים" ועד כמה שאפשר לקרוא להם "שירים").
אך שליליות אינה תכלית החיים, כך שהרשו לי לסטות לרגע לעבר נקודה חיובית ברורה למופע. אמנם מידי פעם הוא הרגיש מאולץ ולא קשור, אך ברובו הוא הגיע בדיוק בזמן והיווה הפוגה חיובית - ההומור. שלא במפתיע, כחלק מהשתתפותו של ישראל קטורזה, ההומור היה מצחיק למדי, וניחן בלא מעט הברקות שברגעים מסוימים עמדו על גבול הגאונות.
כמו כן, טרם ציינתי את החוויה הוויזואלית המדהימה ועוצרת הנשימה במופע - תאורה מהפנטת, חיזויי קול מחרישים ואפקטים מרהיבים, כשאלו רק קצה המזלג מתוך החוויה המלאה. ראוי לציון בפרט את מופעו הרחב של רמי קלינשטיין, שגרם לי לתדהמה עד שעיני נצצו בשקיקה. כן, רמי קלינשטיין משתתף, אמנם בתפקיד אורח מוקרץ, אך הוא לא היה נחות כי אם יפהפה ומרגש.
בסופו של דבר, מדובר במופע חסר מקוריות, עומק ומסרים שניתן לסכמו כגרוע במיוחד, אך הוא ניצל בידי הומור מבריק ושנון וחוויה וויזואלית מהפנטת.
