בחזרה לעבר: "חברי הדרקון אליוט"
אני שונא רימייקים, הם עושים בדיוק את אותו הדבר שכבר עשו לפניהם ולא מחדשים באמת שום דבר, לא יוצרים איזשהו חידוש תסריטאי או בימאי, סתם שחזור של משהו שכבר נעשה בעבר. אבל איכשהו, באופן מסתורי ולא ברור, הרימייקים מצליחים להצליח בכל פעם מחדש ולצבור הכנסות גבוהות למדי, גם אם לא באמת מדובר באיזושהי יצירה קולנועית מופתית, או בכלל בסרט שהוא פשוט טוב.
תחילה, בואו נודה באמת הפשוטה: קשה לבקר את הסרט הזה. לא בגלל העלילה הגנרית והטיפשית שלו, הילדותיות היתרה שלו, המשחק הדי גרוע בו והמעמד הלא מוסבר של "קלאסיקה" לו הוא זכה. קשה לבקר את הסרט הזה כי הוא יצא בשנת 1977, לפני כמעט ארבעים שנה. ומה, בעצם, הבעיה בזה? שהסרט ניסה לחדש בזמנו בתחומו ושילב על המסך הגדול לייב-אקשן עם הנפשה קלאסית לראשונה (עשור בדיוק לפני ש"מי הפליל את רוג'ר ראביט" המופתי עשה את זה). ועכשיו, אנחנו בשנת 2016, כשסרטים בעלי קונספט זהה עולים על המרקע הקולנועי בתדירות די גבוהה, כך שסרט כזה כבר לא מרשים בכלל, ובוודאי גם לא עומד במבחן הזמן.
כחלק מהמגמה ההולכת וגוברת למדי של תעשיית הרימייקים, חברת וולט דיסני תפיץ ביום חמישי הקרוב את "חברי הדרקון אליוט", חידוש מודרני לסרט הישן (מאוד) משנת 1977. על כן, כחלק מפינת "בחזרה לעבר" (בפרקים הקודמים: "אקס-מן 2", "מוצאים את נמו", "צבי הנינג'ה" ו"עידן הקרח"), נחזור לסרט המקורי.
בכלל, קשה למצוא סרטים "ישנים" שעבר עליהם קלח של לפחות שלושים שנה והם עומדים במבחן הזמן. כלומר, יש כמובן עשרות של סרטים כאלו, מופתיים למדי. אבל, סרטים כמו "חברי הדרקון אליוט", שניסו לחדש בתחומם וליצור משהו שעוד טרם נראה - כאלו קשה למצוא. אני יכול להצביע, איך לא, על "הטוב, הרע והמכוער" שניסה לחדש את עולם המערבונים ועד היום עובד בצורה נהדרת, או על "בוני וקלייד" שניסה לחדש את עולם השודים והפשע ועד היום עשוי לגרום להנאה מרובה לצופה.
ולכן, כשמגיעים לצפות בסרט שכזה, צריך להגיע בראש מאוד ספציפי: השנה היא 1977, אני נער ממוצע הנמצא בקולנוע זחוח אי-שם בדרום תל אביב (כן, פעם היו שם בתי קולנוע) ואני מגיע לצפות בסרט בראש נקי מבלי לדעת למה אני בכלל מצפה. זו הדרך האובייקטיבית ביותר להגיע לסרט שכזה, ולהגיע אליו בכל דרך אחרת, זו טעות חמורה מאוד. כי בהסתכלות על הסרט ב-2016 הוא יהיה גרוע עוד בעשר הדקות הראשונות שלו וישעמם אתכם עד מוות, אך בהסתכלות על הסרט ב-1977 הוא יהיה מדהים ומעורר התפעלות עוד בעשר הדקות הראשונות שלו. וזה כל ההבדל.
וכעת, בטרם אתחיל בביקורת, לאלו מכם שמעוניינים לחתוך מכאן כבר עכשיו כי סרט מ-1977 לא מעניין אותם (ואני לחלוטין יכול להבין אותם), אהיה אדיב וטוב לב ואחסוך מכם את הטרחה שבהמשך הקריאה - באופן כללי ביותר אני יכול לומר שדעתי היא שהסרט הזה הוא גרוע למדי שפרט לחידוש משמעותי לתקופתו לא עושה יותר מכך. מי, מה, איך, למה וכמה - בהמשך הביקורת בהרחבה.
"חברי הדרקון אליוט" (שם לא ברור בהתחשב בכך שהשם המקורי הוא "Pete's Dragon") עוקב אחר פיט, ילד בן עשר מעיירה נידחת בארצות הברית שמשועבד כמשרת למשפחה עשירה. חייו של פיט הם קשים ומרירים, עד שיום אחד מופיע בפניו דרקון גדול ממדים ירוק בשים אליוט. השניים מתחברים והופכים לחברים הטובים ביותר, ולבסוף מחליטים לברוח יחדיו לעיר הגדולה כדי לחיות את החיים הטובים. בעיר הגדולה, פיט מתחבר עם אישה בשם נורה, אך אליוט נרדף על ידי התושבים ועל ידי איש חמדן בשם טרמינוס שמעוניין לבתר את גופו ולמכור את אבריו עבור כסף. כעת, פיט צריך לעשות כל שביכולתו, יחד עם נורה ואביה לאמפי, על מנת להציל את אליוט טרם ייתפס ויירצח.
וזה, בעיקרון, תיאור העלילה. זו לא מתיחה, אני כלל לא מתבדח - זה מה שקורה בסרט. ולא, אתם לא היחידים ששמו לב לבעייתיות הכה גדולה של הסרט הזה. כן, הוא מציג במפורשות שיעבוד של ילד תמים בן עשר בתפקיד של משרת עבור משפחה עשירה, התיידדות לא ממש נורמלית וסבירה של ילד בן עשר עם דרקון גדול ממדים, יחסים של ילד בן עשר עם אישה בת עשרים לפחות, רדיפה של חיה תמימה וחמודה לשם רציחתה, ביתורה ומכירת אבריה עבור כסף. ושוב - זו לא מתיחה, אלא האמת לאמיתה.
אז... מאיפה להתחיל? ברצינות, הסרט הזה בעייתי בכל כך הרבה מובנים שקשה לדעת מאיפה להתחיל בכמה שהוא פשוט מזעזע בעלילתו. בכל זאת, מדובר בסרט שמיועד לילדים, אבל מציג עבדות ילדים, יחסי קטין-בגירה ורדיפת חיה תמימה לשם רציחתה ומכירת איבריה. ועוד בשנת 1977, שיא התמימות, עוד לפני שילדים היו רגילים לראות דברים כאלו בשגרה היומיומית בטלוויזיה או במכשירם הקטן שנמצא בכיסם 24/7. מזעזע שזו עלילה שהוצגה לילדים ונוער שהגיעו בשיא תמימותם בסך הכל להנות לשעתיים וחצי בקולנוע, אבל היו צריכים להיחשף לגועל עצום של האנושות. עוד יותר מזעזע שהסרט הזה, איכשהו, זכה למעריצים רבים, חיבה רבה מהקהל ומעמד של "קלאסיקה".
בשיא הרצינות, אני לא ידעתי שזה מה שאני הולך לראות. לא קראתי איזשהו תקציר עלילה או צפיתי בטריילר (מסתבר, אגב, שבשנת 1977 כבר היו טריילרים), כך שבאמת ובתמים לא ידעתי שזה מה שאני הולך לראות. לא הכנתי את עצמי נפשית לזה, עד כדי כך. כלומר, אני לא אראה את הסרט הזה לילדים שלי, לעולם לא, בשום פנים ואופן. בכלל, אני מזועזע מהעובדה שילדים כלשהם צפו בסרט הזה. אני אעדיף להראות לילדיי את "Good Little Girl" (אל תשאלו מה זה, וגם לא ממש כדאי לכם לחפש מה זה) מאשר את זה, שם המסרים "עדינים" יותר ועוסקים במציאות ובחיי היומיום מבלי לדבר על עבדות או תאוות בצע עד כדי רצח.
מילא, העבדות הייתה נרמזת (לא שזה גם לא בעייתי), אך היא מוצגת במפורשות ובצורה המזעזעת ביותר. פיט משועבד על ידי משפחה עשירה, רעה וקרת לב שמאמללת את חייו וגורמת לו לצער אינסופי. אין להם רחמים כלשהם כלפיו, הם משעבדים אותו בצורה הנוראה ביותר ומטילים עליו משימות שלא אמורות להיעשות על ידי ילד בן עשר. בנוסף לכך לאורך כל הסרט בכלל לא מוזכרת משפחה כלשהי שלו, וגם לא אבא או אימא. הדבר מותיר שתי אפשרויות, אשר כל אחת מזעזעת יותר מקודמתה: המשפחה המשעבדת היא משפחתו האמיתית, ובני המשפחה מעולם לא גילו כלפיו חמלה אלא רק התנהגות נוראית ומבזה וגידלו אותו לעבדות כי הם "פחות" אהבו אותו מהשאר. האפשרות השנייה היא שהוא ננטש בילדותו על ידי הוריו הביולוגיים ובני המשפחה המשעבדת מצאו אותו, אימצו אותו וגידלו אותו לעבדות עבורם.
ומה עם יחסי הקטין-בגירה? ובכן, פה זה כבר פחות מפורש, יותר נרמז, אך גם בצורה זו עדיין מזעזע. הקשר בין פיט ונורה עוצמתי מאוד, והם מבלים יחדיו במשך כל היום ב"כיף" ו"הנאה". בסצנת החיבור בין השניים, נורה מזמינה את פיט משום מקום אל הבית שלה, נותנת לו אוכל ומשוחחת איתו על החיים, ואז השניים מחייכים והסצנה נקטעת. אין מנוס מלחשוד שהשניים קיימו יחסי מין. היא מזמינה אותו לביתה מבלי להכיר אותו, בדיוק כשארוסה נעלם, והוא ילד "יפה תואר" (לפחות מתואר ככזה), ואז הם מחייכים בביישנות והסצנה נקטעת. מה לעשות, לי לפחות, זה נשמע כאילו הם יותר מאשר "החברים הכי טובים" (שזו גם בעיה, כי הוא בן עשר והיא בת לפחות עשרים).
אלא שישנו כמובן עניין רדיפת החיה התמימה לשם רציחתה ומכירת איבריה. יש לפרט עד כמה שזה מזעזע? יכול להיות, אולי, שמדובר במסר כלשהו של "תנו לחיות לחיות", אבל הבעיה היא שזה לא מסר שנותנים לילדים בצורה כה מפורשת, במיוחד כשהדרך להעברת המסר היא הצגת איש תאו בצע שרוצה ללכוד חיה תמימה שלא עשתה דבר, לרצוח אותה, לבתר את גופה ולמכור את איבריה. ברצינות, איפה אני צריך להתחיל מכמה שזה שגוי ומזעזע?
תראו, אם תכננתם, מסיבה כלשהי, לצפות בסרט הזה לקראת החידוש הצפוי שלו - זה בסדר גמור, לא אשפוט אתכם חלילה. אבל תעשו לסובבים אתכם טובה (אם לא לעצמכם) ותצפו בזה לבד, בלי אנשים נוספים, כאילו מדובר בסרט מחתרתי כנגד הממשל. תוודאו ששום ילד לא צופה איתכם בסרט. לא משנה מה קורה או מה יהיה - אל תתנו לילד לצפות בסרט הזה. כן, נכון שקצת הגזמתי בתיאוריי, אבל אני באמת חייב להעביר את הנקודה הכה חשובה הזו.
אבל בואו נעזוב לרגע את העלילה הבעייתית למדי של הסרט, ונתמקד במשהו אחר, כי בכל זאת היו עוד דברים מסביב, בכל זאת מדובר בסרט של 134 דקות. אה, כן - אורך הסרט, 134 דקות. אין הצדקה כלשהי לאורך המוגזם הזה, שעתיים וחצי של סרט שחוזר על עצמו. בקלות הייתי חותך ומקצר לא מעט סצנות, ואין ספק כי הסצנות המיותרות בסרט רבות מכדי שאוכל לספור אותן על כל אצבעות גופי. הדבר מצביע באופן חד משמעי על עריכה חלשה במיוחד של בחור בשם גורדון ד. ברנר ששובץ בזמנו בתור העורך של הסרט.
ובואו נחזור רגע לעלילה, או יותר נכון לתסריט - הוא מבולגן ומפוזר בצורה קיצונית. רגע אחד אנחנו פה, ורגע אחד אנחנו שם, גם אם אין קשר בין פה לשם. התסריט מתבלגן ומתפזר ליותר מידי מקומות בבת אחת, ובזמן שהדמויות אמורות להתמקד בכלל ב-X, הן פתאום מתמקדות ב-Y, גם אם זה חסר כל הגיון. כך למשל, באמצע המנוסה של פיט ואליוט מטרמינוס, הם עוזבים את הכל ויוצאים למסע בלב ים כדי למצוא מסיבה כלשהי את ארוסה הנעלם של נורה.
כמו כן ישנו הביצוע של התסריט בפועל, דהיינו המשחק, וגם הוא לא משהו, די גרוע אם לא מאוד גרוע. שון מרשל שמשחק בסרט את פיט עושה עבודה מגוחכת, למרות שלא היו לי ממש ציפיות ממנו כשחקן בגיל 12 (אל תקחו זאת כזלזול בשחקנים צעירים, אלא כביקורת יותר ספציפית לגביו). לא פלא שאותו מרשל נעלם בשנות ה-80. ג'ים דיל המשחק את טרמינוס מגוחך עד כדי רחמים, וההופעה שלו ילדותית יתר על המידה. מיקי רוני בשפל חייו בתפקיד מגוחך לא פחות, והלן רדי המשחקת את נורה פשוט מזעזעת. תראו, אני יודע שהפסקה הזו היא זלזול מפורש וחסר כבוד לצוות שחקנים שלם, אבל זו האמת - הם שיחקו פשוט לא טוב.
אבל בואו ונרשום דבר אחד לזכותו של הסרט - החידוש לתקופתו. בשנת 1977 עוד לא נראה סרט עלילתי מלא כלשהו ששילב לייב-אקשן עם הנפשה קלאסית (או בכלל הנפשה), כך שבהחלט היה מדובר בחידוש מפליא ומעורר התפעלות. חישבו על מי שצפה בו אז, ותוכלו מיד להבין שמאוד סביר שאותם צופים נותרו עם לסת פעורה נוכח השילוב שעובד בצורה פשוט נהדרת. זה נימוק שקשור להיסטוריה, ובכל זאת קשה להתעלם מזה. אף על פי זאת, ראוי לציין שבעיניים של נער משנת 2016, מדובר בשילוב מגוחך ומצחיק מכמה שהוא גרוע.
"חברי הדרקון אליוט" הוא סרט גרוע בכל קנה מידה אפשרי - התסריט שלו ניחן בעלילה בעייתית ומזעזעת ובהתפזרות ליותר מידי כיוונים, המשחק בו "די" גרוע, ופרט לחידוש המפליא לאותה תקופה אין נקודה טובה אחת בסרט, והוא לא עושה ממש יותר מכך. אל תצפו בסרט הזה, זה סתם יהיה בזבוז שלא לצורך של שעתיים וחצי שאני לא מבטיח שתישארו ערים בכולן. אבל אם כבר צפיתם, תדאגו שלא צפיתם בו עם ילדים, כי למרות שהסרט הזה "מיועד לילדים", הוא ממש אבל ממש לא לילדים. קשה לי להבין מדוע הסרט זכה למעמד של "קלאסיקה", אך בעולם בו אנשים אוהבים סרטים כמו "רובוטריקים", אני מניח שאני יכול להבין הכל.
